העוררים הסדרתיים טענו כי על ועדת הערר לפסול עצמה כי הכריעה נגדם בתיק אחר. כך הגיבה הוועדה

ועדת הערר של מחוז חיפה בראשות עו"ד הדר מנצורי דוד דחתה בשבוע שעבר בקשה לפסול את עצמה מדיון בתיק, מכיוון שלטענת העוררים נפלו כשלים וליקויים בהחלטה אחרת של הוועדה נגדם. הערר הוגש על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה לאשר בקשה של חברת כרמלי-יוליעד להקמת 6 מבני מגורים הכוללים בסך הכל 334 יחידות דיור בחטיבת קרקע המיועדת לשכונת מגורים על פי תוכנית מגדלי עופר במורדות המערביים של הכרמל.

לקראת ההחלטה הקלק כאן.

העוררים הם בעלי זכויות בחלקה ב"תל-אהרון" הממוקמת מצפון-מזרח לחטיבת הקרקע המדוברת, שאינה כלולה בתכנית. בערר שהגישו טענו העוררים שוועדת הערר בהרכב זה, הכולל גם את אדר' בוריס דיקרמן, עו"ד חנה קציר ואת נציגת מתכנן המחוז אדר' ענת שריד "אינה יכולה לדון בערר בשל כשלים בטיפול שהתבררו בערר הנוגע לבקשה להיתר בקרקע סמוכה בעניינה של חברת פרשקובסקי, והוגשה בעניין זה עתירה מינהלית". לאור טענה זו ביקשו העוררים כי "הערר יועבר לטיפול ועדת ערר אחרת שתוכל לטפל ולדון בערר זה... כך שיתקיים דיון ראוי, ללא כשלים, וללא חשש כבד כי ועדת הערר הקודמת כבר חרצה את דינם".

נזכיר כי במסגרת הערר הקודם שהגישו התנגדו העוררים למתן היתר לפרויקט מחיר למשתכן בן 5 מבנים ו-20 קומות הכוללים 453 דירות במורדות המערביים של הכרמל, וכי בהחלטתה קבעה ועדת הערר כי העוררים (אותם עוררים שבערר הנוכחי) המחזיקים בחלקה הממוקמת מאות מטרים מהמתחם, ניצלו לרעה את הליכי התכנון והבנייה לשם עיכוב הפרויקט תוך גרימת נזק ליזם ולעשרות משפחות, ואף השיתה עליהם 25 אלף שקל הוצאות.

ועדת הערר: "גם אם התוצאה שהתקבלה אינה נושאת חן בעיני העוררים וגם אם הם סבורים שנפלו בהליך ליקויים. מדובר בתחושה סובייקטיבית של העוררים, וניכר כי היא נובעת מחוסר שביעות רצונם מתוצאות ההליך בערר הקודם. כאמור, החשש הממשי למשוא פנים אינו נבחן מזווית ראיה סובייקטיבית, ואין די בתחושות אלה כדי להקים עילה לפסלות ההרכב. יתרה מכך, קיום הדיון בערר אינו בגדר זכות אלא חובה של ועדת הערר".

העוררים פירטו שורה ארוכה של  ליקויים שנפלו, לטענתם, בהתנהלות הוועדה באותו ערר, ובהחלטה שהתקבלה בו. ביניהם: הסתמכות ועדת הערר על אמירות של מבקשי ההיתר בנוגע לחוות דעת מקצועית על אף שלא הוכח שהיא קיימת, טיעונים שהוצגו על ידי הוועדה המקומית במצגת שלא נותרה בידי ועדת הערר והעוררים לא קיבלו עותק ממנה, ועוד. לטענתם, מדובר בטענות חמורות בקשר עם התנהלותה של ועדת הערר, ואין ועדת הערר יכולה לקיים דיון בערר הנוכחי.

ועדת הערר קבעה כי "העובדה שוועדת הערר דחתה ערר קודם שהגישו העוררים, אינה יכולה לכשעצמה להקים עילה לפסילתה מלדון בערר אחר ובבקשה אחרת להיתר, גם אם הערר מעורר שאלות דומות. ועדת הערר דנה באופן שוטף בעררים על החלטותיה של הוועדה המקומית בבקשות להיתר ובתכניות, ומטבע הדברים עררים שונים יכולים לעורר שאלות משותפות מעולם התכנון. מצבים בהם סוגיות דומות חוזרות ועולות בהליכים שונים מתרחשים לא אחת בטריבונלים שיפוטיים ומעין שיפוטיים העוסקים בעולמות תוכן מסויימים. לכן, לא ניתן לבסס חשש למשוא פנים רק בשל הכרעה שקיבלה ועדת הערר בערר אחר".

עוד נכתב כי "ניהול ההליך וההחלטה שהתקבלה בערר פרשקובסקי לא יכולים להקים עילה לפסילת ההרכב, גם אם התוצאה שהתקבלה שם אינה נושאת חן בעיני העוררים וגם אם הם סבורים שנפלו בהליך ליקויים. מדובר בתחושה סובייקטיבית של העוררים, וניכר כי היא נובעת מחוסר שביעות רצונם מתוצאות ההליך בערר הקודם. כאמור, החשש הממשי למשוא פנים אינו נבחן מזווית ראיה סובייקטיבית, ואין די בתחושות אלה כדי להקים עילה לפסלות ההרכב. 

"יתרה מכך, קיום הדיון בערר אינו בגדר זכות אלא חובה של ועדת הערר. ועדת הערר לתכנון ובניה נדרשת לקדם ולטפל בהליכים המובאים בפניה באופן יעיל. היא אינה רשאית לפטור את עצמה מלדון בערר כשהטענות לפסילה נשענות על חששות סובייקטיביים גרידא. חובתה היא לדון בערר, ולהביא להכרעה ולסיום ההליך".