גם זה קרה בשייח ג'ראח: ההפקעה לצורכי הקמת גן ילדים לא מומשה כ-35 שנים – אך העליון קבע כי לא תבוטל

שכונת שייח ג'ראח מספקת עניין לא רק במאבקים בין תושביה היהודים לתושבי הערבים – אלא גם בין התושבים לבין העירייה: בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, ובהרכב של שלושה שופטים, דחה ערעור אשר בבסיסו הבקשה לביטול הפקעה של שטח בשכונה לצורכי ציבור – וזאת למרות שהתוכנית אושרה לפני כ-37 שנים, ומעולם לא מומשה.

המערערים, אשר יוצגו על ידי עורכי הדין יובל גלאון וחגית הלמר, פנו לבית המשפט העליון בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין דחה את עתירתם לביטול הפקעת מקרקעין בשכונה, אשר יועדו להקמת גני ילדים. ההפקעה התאפשרה במסגרת תוכנית מתאר מקומית 2591 לאזור שייח ג'ראח, ששינויה אושר ופורסם בהחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז ירושלים – שימו לב – באוקטובר 1984. 

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים בחנה את ההצעה - והמליצה למחוזית לדחותה

שניים מהמערערים טוענים לזכויות במקרקעין, לאחר שרכשו אותם במשותף מבעליהם; המערערת השלישית היא עמותת נשים אום-ליסון, המפעילה מוסדות חינוך ברישיון משרד החינוך במזרח ירושלים. המערערים הגישו ב-2015 תב"ע עבור "הגדלת אחוזי בנייה לצורך הקמת מתחם דיפלומטי הכולל מבני מגורים ומשרדים", ובמסגרתה הציעו חלופה להפקעה, בדמות "הצרחת שטחים". 

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים בחנה את ההצעה, אך בינואר 2016 המליצה לוועדה המחוזית לדחות את התוכנית שהוצעה, בציינה כי חלק מן השטח שאליו מתייחסת התוכנית עומד בפני הפקעה בהתאם לאותה תוכנית שאושרה בשנת 1984. על רקע זה חזרו בהם המערערים מן התוכנית שהגישו והחלו במגעים עם עיריית ירושלים, אך הם לא נשאו פרי

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים בחנה את ההצעה, אך בינואר 2016 המליצה לוועדה המחוזית לדחות את התוכנית שהוצעה, בציינה כי חלק מן השטח שאליו מתייחסת התוכנית עומד בפני הפקעה בהתאם לאותה תוכנית שאושרה בשנת 1984. על רקע זה חזרו בהם המערערים מן התוכנית שהגישו והחלו במגעים עם עיריית ירושלים, אך הם לא נשאו פרי. ביולי 2017 פרסמה הוועדה המקומית "הודעה על כוונה לרכוש זכויות" ו"לקנות חזקה" במקרקעין.

בעקבות כך הגישו המערערים עתירה לבית המשפט המחוזי, אך זה קבע כי אין בשיהוי הממושך שנפל בפעולת המשיבות כדי להביא לביטול ההפקעה. צוין כי המדינה והעירייה מחויבות לספק מוסדות חינוך רשמיים ולאפשר חינוך חובה חינם לילדי מזרח ירושלים, כפי שגם נקבע על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשני מקרים.

"חובה זו משליכה על הטענה לשיהוי בביצוע ההפקעה ומלמדת על קיומו של אינטרס ציבורי משמעותי במימושה באופן שמוביל להחלשת טענות המערערים. זאת, בפרט מקום שבו המערערים רכשו את זכויותיהם הנטענות במקרקעין לאחר מועד פרסום תכנית ההפקעה, כך שניתן להניח שהיו מודעים לתוכנית ההפקעה ושהנזק הצפוי להם כתוצאה מההפקעה נמוך יחסית". 

בהינתן שעל העירייה מוטלת החובה לספק חינוך רשמי, מתייתר הדיון בטענת המערערים כי ביכולתם לממש בעצמם את מטרת ההפקעה באמצעות הקמת מוסד חינוך פרטי על המקרקעין"

עוד נקבע כי בהינתן שעל העירייה מוטלת החובה לספק חינוך רשמי, מתייתר הדיון בטענת המערערים כי ביכולתם לממש בעצמם את מטרת ההפקעה באמצעות הקמת מוסד חינוך פרטי על המקרקעין. כמו כן, נדחתה טענתם בדבר קיומה של חלופה מידתית יותר להפקעה, בדמות תוכנית ההצרחה. בין היתר נקבע כי השטח שאותו מציעים המערערים אינו בעל נתונים זהים לשטח המופקע; כי לעמדת הוועדה המקומית השטח אינו תואם את צורכי ההקצאה; וכי השלב שבו נמצאים הליכי ההפקעה והאינטרס הציבורי בהקמת מוסדות חינוך רשמיים מצדיקים הימנעות מדחייה ממושכת נוספת בהקמתם.

"ההפקעה אינה מידתית, בהתקיים חלופה שפגיעתה במערערים פחותה"

המערערים הגישו את ערעורם לבית המשפט העליון, וטענו בו כי "מטרת ההפקעה נזנחה בכוונת מכוון, כחלק ממדיניות שיטתית וכוללת של העירייה באופן שמצדיק את ביטול ההפקעה". בערעור, ובעתירה שקדמה לו, הוצגו שלוש טענות מרכזיות: מטרת ההפקעה נזנחה נוכח חלוף פרק זמן בלתי סביר מאז פרסום התוכנית; טרם הפקעת המקרקעין לא נבחנה האפשרות להשיג את המטרה שלשמה מבוצעת ההפקעה בדרך של "מימוש עצמי"; ההפקעה אינה מידתית בהתקיים חלופה שפגיעתה במערערים פחותה – היא תכנית ההצרחה.

המשיבות, עיריית ירושלים והוועדה המקומית, טענו מצידן כי דין הערעור להידחות, בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. "למעלה מכך, היה על בית המשפט להיזקק לטעמים נוספים שלא בא זכרם בפסק הדין ולדחות את העתירה בשלב דיוני מוקדם יותר", טענו. בהקשר זה טענו השתיים כי "הסעדים שנכללו בעתירה עומדים בסתירה זה לזה, וכי מתחת לפני השטח מצוי רצונם של המערערים לבנות על המקרקעין שבמחלוקת מבנה מסחרי רחב היקף כפי שאף עולה בבירור מכתבי טענותיהם. 

הסעדים שנכללו בעתירה עומדים בסתירה זה לזה, וכי מתחת לפני השטח מצוי רצונם של המערערים לבנות על המקרקעין שבמחלוקת מבנה מסחרי רחב היקף כפי שאף עולה בבירור מכתבי טענותיהם"

הורתה של העתירה בחטא, ועל כן היה על בית המשפט לדחותה על הסף. זאת, בהינתן ציפייתם של המערערים כי יינתן להם, הלכה למעשה, סעד מסוג של שינוי תוכנית מאושרת וזאת מבלי שתקפו את ההחלטה הרלוונטית של הוועדה המחוזית ואף מבלי שצירפו אותה כמשיבה להליך. טענה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה – שלא נסתרה על ידי המערערים – כי רכשו את המקרקעין במודע ותוך הכרת מצבם התכנוני". עוד הדגישו העירייה והוועדה כי העתירה הוגשה רק בחודש אפריל 2019, בעוד שהתכנית שבבסיס ההפקעה אושרה לפני יותר מ-30 שנה והודעת ההפקעה פורסמה בשנת 2017.

"אין חולק בדבר הצורך להקים במקרקעין גני ילדים"

השופט דוד מינץ, שהוביל את הדיון, קבע כי "נימוקיו של בית משפט קמא בנוגע לאינטרס הציבורי אשר יש בו כדי לגבור על טענת המערערים בדבר זניחת מטרת ההפקעה, מקובלים עליי. הלכה למעשה, אין חולק בדבר הצורך להקים במקרקעין גני ילדים. הן המשיבות – המבקשות להפקיע את השטח לצורך הקמת מוסד חינוכי רשמי, והן המערערים – הטוענים כי חלף ההפקעה ניתן להקים במקום מוסד חינוכי פרטי ("מימוש עצמי") - תמימי דעים בעניין זה. 

בנסיבות אלו, טענת הזניחה אין בה כדי להועיל למערערים, שכן הצורך החיוני אשר יקבל מענה באמצעות מימוש ההפקעה כלל אינו שנוי במחלוקת. מה גם, שהטענה ל'מימוש עצמי' אינה ניתנת להתקבל. מלאכת הקמת מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה ועל הרשויות המקומיות איני סבור כי די בטענותיהם של המערערים כדי להעביר את החובה המוטלת על כתפי המדינה לספק חינוך רשמי לילדי מזרח ירושלים – שהיא חובה כבדת משקל – לכתפיים פרטיות.

הוועדה המקומית בחנה את התוכנית החלופית שהוגשה על ידי המערערים והמליצה לוועדה המחוזית לדחותהּ, בציינה כי 'אין לאפשר הצרחה של השטח החום הפנוי עם שטח חום חדש אשר כולל מבנה קיים בתחום ושאינו תואם לצרכי ההקצאה'. יש בהמלצה מנומקת זו משום הפעלת שיקול דעת"

הוועדה המקומית בחנה את התוכנית החלופית שהוגשה על ידי המערערים והמליצה לוועדה המחוזית לדחותהּ, בציינה כי 'אין לאפשר הצרחה של השטח החום הפנוי עם שטח חום חדש אשר כולל מבנה קיים בתחום ושאינו תואם לצרכי ההקצאה'. יש בהמלצה מנומקת זו משום הפעלת שיקול דעת של הוועדה המקומית ואף מתן זכות טיעון למערערים".

בהתאם לכך המליץ השופט מינץ על דחיית הערעור, ועל חיוב המערערים בתשלום 15,000 שקל הוצאות משפט לעירייה ולוועדה המקומית. שותפיו להרכב, השופט יצחק עמית והשופט עופר גרוסקופף, הסכימו לדעתו וזו קיבלה תוקף של פסק דין.

לעיון בפסק הדין במלואו לחצו כאן