רוצים לקצר את זמן הנסיעה בתוך העיר? עברו לאופניים חשמליים

כמעט כל עיר בעולם מתמודדת היום עם פקקים ועומסי תנועה ברחובותיה הראשיים. זה לא מאפיין רק את ניו יורק, פריז, לונדון ותל אביב. זה נכון גם לערים מרכזיות פחות – והולך ומחריף מיום ליום. מבחינת רבים זוהי הבעיה הגדולה ביותר של המרחב העירוני המודרני: אנחנו פשוט לא מצליחים להתמודד עם הכמות האדירה של מכוניות שנכנסת מדי יום למרכזי הערים.

הפתרונות האפשריים שהוזכרו בהקשר זה רבים: אגרה על כניסה לעיר ברכב פרטי, עידוד נסיעה בתחבורה ציבורית, מתן העדפה לאוטובוסים ולכלי רכב מרובי נוסעים בצירי התנועה וכמובן – מסלולי אופניים. הרי האופניים הם הפתרון האולטימטיבי לעומסי התנועה: קלים ונוחים להתניידות, מהירים, לא תופסים מקום נרחב ולא מזהמים. אבל החתירה הזו לסלילת ועוד ועוד מסלולי אופניים בערים לקתה בחיסרון אחד גדול. היא חשבה בקטן.

לא למסלולי אופניים נקודתיים; כן לרשתות כבישים מיקרו-מוביליים

בישראל מסלולי אופניים הם חיזיון נדיר למדי, ודאי מחוץ לגבולות תל אביב. אך מתברר כי גם ברחבי העולם המצב לא טוב בהרבה: לאור השנים אומנם נסללו לא מעט שבילי אופניים בערים המודרניות, בתקווה להביא לצמצום השימוש ברכב פרטי ולהפחית את העומסים בצירים המרכזיים, אך היוזמה הייתה נקודתית מאוד ולא נרחבת. שלא כמו הכבישים המיועדים למכוניות, מסלולי האופניים המוצעים היום לרוכבים הם קטעים מפוזרים, לא מאוחדים ולא רציפים, שלמעשה מעניקים מענה חלקי מאוד לקהילת הרוכבים.

כך רוכבי האופניים צריכים להתמודד בדרכם עם תנועה ערה של מכוניות, עם מכוניות חונות שחוסמות את מסלול הרכיבה, דלתות רכבים פתוחות, חבילות משלוחים ומה לא. הרוכבים ניצבים מול מציאות שבה לא רק שמסלולי האופניים לא מספקים להם פתרון מלא, הם גם לא מגינים על הרוכבים ומפקירים אותם לגורלם. לא פלא שרק אמיצים ומשוגעים לדבר רוכבים באמת באופן קבוע ובוחרים באמצעי התחבורה הזה במקום ברכב פרטי.

אם כן, מה צריך להשתנות? כדי לקדם את נושא האופניים בערים, ולעודד אנשים לזנוח באמת את ההגה לטובת הכידון, יש לחשוב בגדול – כמו שחשבו אי שם בתחילת המאה הקודמת על כבישים המיועדים לרכבים. אז, לא היו אלו קטעי כבישים מפוזרים ומקטעים נקודתיים, אלא רשתות ענק שיצרו כאן מרחב חדש שאפשר להגיע מכל מקום לכל מקום בעזרת הרכב. פעם היו הרחובות מרחבים ששימשו בעיקר למסחר, לבידור ולתרבות. היום עיקר השטח שלהם מיועד למכוניות. אפשר לשנות זאת, ולהפוך את השטח הזה לאזור המיועד לכלי רכב אחר. מילה אחת מסכמת זאת: מיקרו-מוביליות.

המנועים הקטנים עוד יביאו למהפכה

מיקרו-מוביליות היא מושג מעט חדש בכל הקשור למרחב העירוני, מושג שהתפתח כאשר עוד ועוד כלי רכב קטנים החלו להיראות ברחובות הערים המודרניות: כלי רכב קטנים, דו־גלגליים, וממונעים בעזרת מנוע חשמלי. אופניים חשמליים, קורקינטים חשמליים, סקייטבורדים חשמליים – אלו שוטפים היום את רחובות הערים ברחבי העולם בהמוניהם, והם אלו שיצרו תחום חדש כמעט לחלוטין בכל הנוגע לתחבורה העירונית בערים הגדולות.

וזהו המפתח לשינוי: אם במקום 1,000 מכוניות פרטיות תושבי העיר המודרנית ישתמשו ב-1,000 אופניים חשמליים, ההשפעה על המרחב האורבני תהיה רבה; אם נכפיל זאת ב־100, זו כבר תהיה מהפכה של ממש. והיא מבוססת על עובדות, שכן ההתניידות בעזרת אותם כלים מיקרו-מוביליים בעיר יכולה להיות לא רק קלה יותר, אלא גם מהירה יותר. מחקר שנעשה בבריטניה הוכיח כי קורקינט חשמלי, למשל, יכול לחתוך 70% מזמן הנסיעה בעיר צפופה.

צירי תנועה ללא כל רכב פרטי

החזון הזה מושלם באמצעות התמונה הזו: סלילת רשת כבישים – וכפי שציינו קודם לכן, היא תהיה כזו שלא תבייש שום רשת כבישים עכשווית המיועדת לכלי רכב – אשר תהיה מיועדת כל כולה לכלי רכב מיקרו-מוביליים, ותאפשר התניידות בכל רחבי העיר. הרשת הזו, שתהיה רשת מסלולי רכיבה מקיפה ורצופה, גם תספק לרוכבים את ההגנה שלה הם נדרשים, וכך תאפשר לרבים לוותר באמת על הנסיעה ברכב. נדמה כי ישנן כבר כמה ערים ברחבי העולם שבהן זה כבר מתחיל לקרות, גם אם ברמת החשיבה בלבד לפי שעה.

מספר הרוכבים עם כלי רכב המוגדרים תחת המושג מיקרו-מוביליות הולך ועולה בהתמדה. על פי ההערכות, רק בישראל – נכון לשנת 2017 – ישנם כ-250 אלף זוגות אופניים חשמליים ברי שימוש. הצורך בסלילת רשתות כבישים מיקרו-מוביליים הוא מיידי, ומי יודע: אולי עם השנים הכבישים המודרניים הללו יחליפו את צירי התנועה העירוניים המיועדים למכוניות, ויחזירו את הרחובות לידיו של הציבור שאינו לוחץ על דוושת הגז.