הליך מכירת הדירה שהשתבש הוביל לפסיקה תקדימית של העליון - וצמצום הלכה היסטורית

כללי הסמכות העניינית, המעוגנים בהוראות חוק בתי המשפט, קובעים איזו ערכאה שיפוטית מוסמכת לדון בתביעה אזרחית מסוימת. זאת בהתאם למהותה ולסעד המבוקש במסגרתה. לעיתים, סמכותו העניינית של בית המשפט תתפצל בין שתי ערכאות שונות, הגם שמדובר באותו עניין. כך למשל, בענייני מקרקעין, לבית משפט השלום תהא הסמכות לדון בתביעות שעניינן חזקה, שימוש ופירוק שיתוף במקרקעין, וכן בתביעות כספיות עד לסכום של 2,500,000 שקלים, בעוד שלבית המשפט המחוזי הסמכות השיורית לדון בכל עניין אחר, שאיננו בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

לפני למעלה משישה עשורים הגיחה לעולם 'הלכת עקריש', המכונה גם 'הלכת פיצול הסעדים'. הלכת עקריש עסקה בתביעה שהגיש מר עקריש לבית המשפט המחוזי, ובה עתר לשני סעדים – האחד, סעד שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין (שכאמור, מסור לסמכותו של בימ"ש השלום) והשני, סעד כספי בסכום שהיה מסור באותה העת לסמכותו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי סבר, כי הסעד הכספי מאפשר לו לדון בתביעה כולה, ובכלל זאת בסעד הנוגע למקרקעין, על אף שהאחרון היה מסור לסמכותו של בית משפט השלום, אילו נתבע לבדו.

בהתבסס על ההנחה האמורה, העניק בית המשפט המחוזי לעקריש סעד זמני הנוגע למקרקעין. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון, אשר דן בה כבערעור וקבע, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בסעד שבמקרקעין. ובמילים אחרות, בית המשפט קבע, כי אין לתובע ברירה אלא לפצל את תביעתו בגין אותה עילה בין שתי ערכאות שונות: את התביעה לגבי המקרקעין לבית משפט השלום, ואילו את התביעה הכספית לפצל, ולהגיש לבית המשפט המחוזי.

לאורך השנים ספגה הלכת עקריש ביקורת קשה בשל האתגרים שהיא מציבה. הן בפני בעלי הדין, והן בפני בתי המשפט עצמם, שנאלצים לקיים התדיינות כפולה באותו עניין בפני שתי ערכאות שונות

מאז, 'הלכת פיצול הסעדים' ביססה יותר ויותר את מעמדה בפסיקה הישראלית, ועד לאחרונה בתי המשפט יישמו בעקביות את עקרונותיה. במקביל, נעשו מאמצים לצמצם את היקפה במסגרת פרשות שונות, שבחלקן נדון בהמשך. יוער, כי לאורך השנים הלכה זו ספגה ביקורת קשה בשל האתגרים שהיא מציבה. הן בפני בעלי הדין, והן בפני בתי המשפט עצמם, שנאלצים לקיים התדיינות כפולה באותו עניין בפני שתי ערכאות שונות. זאת, תוך השקעת כפל משאבים ובזבוז זמן שיפוטי יקר. אולם חרף הביקורות הרבות, לא פעל המחוקק לתיקון המצב - מה שהוביל להכרה בצורך לבחינה מחודשת של הלכה זו.

במאמר זה, נסקור את פסק דינו של בית המשפט העליון, שהעמיד לאחרונה את 'הלכת פיצול הסעדים' לבחינה מחודשת, אף בהיעדר שינוי בחקיקה.

נסיבות המקרה:

ענייננו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שלא להתיר לרוכש דירת מגורים לתבוע אכיפת הסכם מכר דירה (עניין המסור לסמכות בית המשפט המחוזי) לצד תביעה לסעד כספי. הרוכש עתר לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי נגד בעלת הדירה, בטענה כי בין הצדדים נכרת הסכם מכר מחייב, וביקש את התערבות בית המשפט באכיפתו. לגרסת הרוכש, בין הצדדים התנהל משא ומתן למכירת הדירה האמורה, שהשתכלל להסכם מוגמר. עם זאת, הרוכש טען כי בעלת הדירה פעלה בחוסר תום לב, בכך שסירבה לחתום על ההסכם שהושג בין הצדדים.

לצד הסעד שביקש הרוכש לאכיפת הסכם מכר הדירה, ציין הרוכש בכתב תביעתו, כי הוא שומר על זכותו לתבוע מבעלת הדירה פיצויים כספיים, שטרם התגבשו במלואם. הרוכש ביקש מבית המשפט המחוזי להתיר לו לתבוע את הסעד הכספי בתביעה נפרדת. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, וזאת, בין היתר, מאחר שלא פורט בה באופן מספק מהו גובה הסעד הכספי המבוקש. משכך, הגיש הרוכש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט העליון.

לטענת הרוכש, אין מקום להחיל בעניינו את 'הלכת פיצול הסעדים'. זאת מאחר שבהלכה זו דובר על סעדים הנובעים מעילות תביעה נפרדות, ואילו בענייננו הסעד לאכיפת חוזה מכר המקרקעין, והסעדים הכספיים אותם ביקש לתבוע - נובעים מאותה עילה ומאותו עניין

לטענת הרוכש, אין מקום להחיל בעניינו את 'הלכת פיצול הסעדים'. זאת מאחר שבהלכה זו דובר על סעדים הנובעים מעילות תביעה נפרדות, ואילו בענייננו הסעד לאכיפת חוזה מכר המקרקעין, והסעדים הכספיים אותם ביקש לתבוע - נובעים מאותה עילה ומאותו עניין. הרוכש סבר דווקא, כי יש להחיל על תביעתו את 'הלכת העיקר והטפל', לפיה כאשר נתבעים מספר סעדים בעניינים שבמקרקעין, הרי שהסעד הטפל הולך אחרי העיקר, ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי (בעניינו, אכיפת הסכם מכר המקרקעין) מוסמך לדון גם בסעד הטפל (הפיצוי הכספי).

הרוכש הוסיף וטען, כי יישום 'הלכת העיקר והטפל' בעניינו יאפשר את בירור התביעה כולה בפני בית המשפט המחוזי. מה גם שלבית משפט זה הסמכות והמומחיות לדון בכל סעד המסור לסמכותו של בית משפט השלום, ומטעם זה הוא משמש ערכאת ערעור עליו. מעבר לכך, הדבר יקדם יעילות דיונית, ויחסוך בזמן שיפוטי.

מנגד, טענה בעלת הדירה, כי דין הבקשה להידחות. בעלת הדירה ציינה, כי חרף הקשיים שמעוררת הלכת עקריש, יש להחילה, משום שהיא תואמת את הדין בענייננו. בעלת הדירה הוסיפה לטעון, כי הרוכש לא נקב בשיעור הסעד הכספי אותו הוא מבקש, עניין עליו עמד גם בית המשפט המחוזי. ומשכך, ממילא לא ניתן לדעת לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בו.

עיקרה של המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה - האם בית המשפט המחוזי, אליו הוגשה תביעה לסעד במקרקעין שבתחום סמכותו, מוסמך לדון גם בסעד כספי הנובע מאותה עילה, אף שסכומו מצוי בגדרי סמכותו של בית משפט השלום?

החלטה:

בית המשפט העליון קיבל את טענות הרוכש, וקבע כי הגיעה העת להעמיד את הלכת פיצול הסעדים לבחינה מחודשת. וזאת באופן שייקבע, כי לבית המשפט המחוזי הדן בתביעה הנוגעת למקרקעין המצויה בתחום סמכותו העניינית, מסורה הסמכות לדון גם בסעדים כספיים נלווים, המצויים בתחום סמכותו של בית משפט השלום, כאשר אלה נובעים מאותה עילת תביעה.

לדברי בית המשפט העליון, המצב הנהוג כיום, לפיו על התובע לפצל את תביעתו בגין אותה עילה בין שתי ערכאות - מעורר קושי רב. נקודת המוצא היא, שככל שהדבר ניתן, ראוי כי כל הסעדים הנתבעים בגין עילת תביעה אחת - יידונו במסגרת הליך אחד. שכן פיצול הדיון לשתי התדיינויות, תוך השקעת כפל משאבים, יכביד על הצדדים ועל מערכת המשפט כולה. מה גם שפיצול הדיון עלול לעורר חשש, שמא יתקבלו הכרעות סותרות בין הערכאות השונות.

העליון קיבל את טענות הרוכש, וקבע כי הגיעה העת להעמיד את הלכת פיצול הסעדים לבחינה מחודשת. וזאת באופן שייקבע, כי לבית המשפט המחוזי הדן בתביעה הנוגעת למקרקעין המצויה בתחום סמכותו העניינית, מסורה הסמכות לדון גם בסעדים כספיים נלווים, המצויים בתחום סמכותו של בית משפט השלום, כאשר אלה נובעים מאותה עילת תביעה

עוד נפסק, כי בניגוד לתפיסה המסורתית, היעילות הדיונית היא התכלית המרכזית העומדת בבסיס כללי הסמכות העניינית. ולפיכך, מקום שבו בית המשפט המחוזי דן בתובענה שאחד מסעדיה בא בגדרי סמכותו העניינית, משקיע משאבים בבירורה, ומכריע בשאלות שבמחלוקת - אין כל הצדקה שהדיון בסעדים אחרים, הנובעים מאותה עילה, יתקיים בפני בית משפט אחר.

לאור זאת, נקבע כי יש ליישם את כללי הסמכות העניינית, ולאפשר לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה כולה. בכך, צומצמה משמעותית הלכת עקריש האמורה, במסגרתה נכפה על הצדדים לנהל התדיינות כפולה באותו עניין בשתי ערכאות שונות. כך, לפי בית המשפט העליון, תתאפשר חלוקה יעילה ופשוטה של הדיונים בין הערכאות השונות. חלוקה זו תמנע בזבוז משאבים שיפוטיים, ותאיין את החשש מהכרעות סותרות.

לסיכום, מעתה, תובע העותר לסעד הנוגע למקרקעין המסור לסמכות בית המשפט המחוזי, יחויב לעתור אף למלוא סעדיו הכספיים לפני בית המשפט המחוזי. וזאת, גם אם אלה באים בגדרי סמכותו של בית משפט השלום. תובע שלא יפעל כאמור, יהא מושתק מלתבוע סעדים שלא תבע בתביעתו הראשונה בהליך נפרד. למעט במקרים חריגים, בהם קיבל היתר לפיצול סעדים.

(רע"א 2299-23 אליעזר זילברברג נ' ליאורה פרו (נבו, 15.08.2023).

(הכותבת היא עו"ד ממשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובנייה. עריכה: עו"ד סיגל מיכאלי, בסיועו של אביב דהן)