בן משה ישלם: העליון דחה את ערעור קניון TLV נגד מינהל הארנונה של עיריית ת"א

בית המשפט העליון דחה את ערעור שהגישה חברת קניון העיר תל אביב, שבשליטת רבוע כחול, שבשליטה בה מחזיק מוטי בן משה - המחזיקה בקניון TLV תל אביב, נגד מינהל הארנונה של עיריית תל אביב. הערעור היה לגבי אופן חישוב הארנונה במחסנים המהווים חלק משטח הקניון. זאת לאחר שבנובמבר האחרון נדחה ערעור שהגישה החברה על ידי בית בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
 
הסוגייה נגעה לאופן גביית הארנונה שבשטחי האחסנה של הקניון על ידי עיריית תל אביב, לאור מדיניות העירייה שגובה תעריף ארנונה נמוך יותר, פר מ"ר, בשטחי אחסנה גדולים, לעומת מחסנים קטנים. כך, בעוד שלעמדת העירייה שטחי האחסנה של הקניון כוללים 62 מחסנים נפרדים, לעמדת המערערת מדובר במתחם אחסנה אחד גדול בשטח של 703 מ"ר.
 
נכון לצו הארנונה של 2022, מחסן ששטחו גדול מ-500 מ"ר מחויב בתשלום ארנונה שנתי של 76.5 למ"ר, לעומת מחסנים בשטח של 500-100 מ"ר, המחויבים ב-107.4 שקל למ"ר. מתחת ל-100 מ"ר מחויבים המחסנים בתעריף הרגיל לבניינים שאינם למגורים, שבאזור שבו ממוקם הקניון (אזור 1) הוא 403.84 שקל למ"ר. המשמעות היא, שעבור שטח זה ייאלץ הקניון לשלם ארנונה שנתית של כ-284 אלף שקל - כ-230 אלף שקל יותר מכ-54 אלף שקל שהיה משלם לפי התעריף למחסנים גדולים.
 
לאחר שהשגות שהגישה בעלת הקניון לעירייה נדחו, ונדחו גם במרץ האחרון העררים שהגישה לוועדת העררים לענייני ארנונה, וכאמור נדחה בנובמבר האחרון ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, עתרה החברה לעליון.

פטור מארנונה עד ספטמבר 2018

קניון העיר היתה פטורה מארנונה עד ספטמבר 2018, ולאחר מכן קיבלה הודעות חיוב ארנונה שכללו את המחסנים ובגינה הוגשו העררים. לעמדת קניון העיר, בייצוגם של עו"ד עידן שרון ועו"ד עדי מוסקוביץ, החלוקה לכמה מחסנים היא מלאכותית, והיא עצמה הסתמכה על החלטות קודמות של העירייה. עוד טענה החברה שלא נעשה שימוש במרבית המחסנים כי הם נמצאים במקומות שהגישה אליהם קשה, ולכן ההפרדה בין המחסנים סוטה מהעיקרון שלפיו נכס ריק יחויב בהתאם לסיווג הזול ביותר מבין השימושים המותרים. 

לעמדת קניון העיר, החלוקה לכמה מחסנים היא מלאכותית, והיא עצמה הסתמכה על החלטות קודמות של העירייה. עוד טענה החברה שלא נעשה שימוש במרבית המחסנים כי הם נמצאים במקומות שהגישה אליהם קשה, ולכן ההפרדה בין המחסנים סוטה מהעיקרון שלפיו נכס ריק יחויב בהתאם לסיווג הזול ביותר מבין השימושים המותרים

מינהל הארנונה בעירייה השיב כי הוא הגורם המוסמך לקבוע את חיובי הארנונה של המבקשת, וכי הסיבה היחידה שקניון העיר מבקשת את ההנחות היא כי לא הצליחה להשכיר את המחסנים, וכי המחסנים בני שימוש משום שכן השכירה את חלקם. ועדת הערר כאמור דחתה את הבקשה, בנימוק שיש הפרדה בין היחידות, וכי לכל אחת מהן אמצעי זיהוי ומנגנוני נעילה נפרדים - גם אם כל המחסנים משמשים לאותה מטרה. 

עוד דחה המינהל את הטענה לגבי הגדרות קודמות של העירייה: "העובדה שהמשיב לא פיצל את הנכס קודם לתחילת החיוב בגינו, אינה משליכה על סמכותו להחליט אחרת בשלב זה", והצדיקה זאת בנימוק שהיה היגיון כל עוד הנכס היה פטור מארנונה, אך משהחלו לפעול החנויות ולהשתמש במחסנים - אין פגם בהחלטה לחייב לפי חלוקת המחסנים. כמו כן, קיבלה ועדת הערר את טענת הסמכות של מינהל הארנונה וחייבה את קניון העיר ב-5,000 שקל. המחוזי כאמור קיבל את עמדת ועדת הערר, וקבע כי ההחלטה במתחם הסבירות, ולכן הוא לא צריך להתערב בה וחייב את קניון העיר בהוצאות משפט של 10,000 שקל.

"לא נראה שדחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין"
 
בפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז היא כתבה כי, "כאמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת, ובהתאם לכך אינה מקימה ברגיל רשות ערעור בגלגול שלישי. לא נמצא כי מקרה ההפרדה דנן נכנס לגדר החריג לכלל. חרף ניסיון המבקשת לשוות כסות עקרונית לטענותיה, דומה כי אלה נטועות היטב בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים ובמאפיינו הספציפיים של הנכס מושא ההליך. על כן, הן לא מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות. כמו כן, לא נראה כי דחיית הבקשה עלולה לגרום עיוות דין. טענות המבקשת נדונו ונבחנו לגופן על ידי הערכאות הקודמות, ולא נמצא כי נפל פגם בהכרעותיהן המצדיק התערבות של בית המשפט זה".

בפסק הדין, כתבה השופטת דפנה ברק-ארז כי, "לא נמצא כי מקרה ההפרדה דנן נכנס לגדר החריג לכלל. חרף ניסיון המבקשת לשוות כסות עקרונית לטענותיה, דומה כי אלה נטועות היטב בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים ובמאפיינו הספציפיים של הנכס מושא ההליך. על כן, הן לא מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות"

גם בנוגע לדברים המהותיים על גודל המחסנים, לא חלקה השופטת על הערכאות הקודמות: "העמדה שלפיה מדובר במקרה זה ביחידות נפרדות נראית נכונה לגוף הדברים. השאלה בדבר פיצול יחידות שומה היא בסופו של דבר פיזית-עובדתית, שיש לבחון בהתאם למצב הדברים הקונקרטי בשטח, על ידי הגופים האמונים על כך – בשלב ראשון, מינהל הארנונה, ובהמשך ועדת הערר – להם המומחיות המתאימה ו'היכרות עם השטח'. כך למשל, לשם השוואה, בכל הנוגע לסיווג נכס לצורכי ארנונה, הובהר כי עניינים אלה דורשים, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו. כן צוין בהקשר דומה כי מחלוקות מסוג זה קשורות במאפייניו הספציפיים של הנכס העומד לדיון, באופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו ובסיווגים הקבועים בצו הארנונה הרלוונטי. דברים אלה יפים גם למקרים מהסוג הנדון בענייננו, שבהם מתעוררת שאלה הנוגעת אך לאיחוד או פיצול של נכס ליחידות שומה, כשסיווגו לצורכי ארנונה הוא אחיד (להבדיל ממצב שבו מדובר בנכס רב-תכליתי)".
 
העליון קיבל את עמדת בית המשפט לעניינים מינהליים, שלפיה "המחסנים פזורים על פני קומות שונות בקניון, ויש ביניהם הפרדה פיזית והם אינם צמודים זה לזה". כמו כן, הוא קיבל את קביעת ועדת הערר שלפיה "בין הנכסים יש הפרדה, אמצעי זיהוי ומנגנוני נעילה, כך שכל יחידת אחסנה נועדה לשמש מחסן, וזאת בגדלים שונים".
 
כמו כן, דחה העליון את טענות קניון העיר בדבר היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטת ועדת הערר. קניון העיר טענה כי בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בערעור מנהלי נדרש לבחון את החלטת ועדת הערר לגופה, ולא את סבירותה. בעניין זה קבע בית המשפט כי  סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, מורה כי "בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בעתירה מנהלית ובערעור מנהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן העליון בשבתו כבג"ץ, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מנהלית ולגבי ערעור מנהלי". מכאן נובע, לפי פסק הדין, כי "הביקורת אינה מוגבלת לבחינת סבירות החלטת ועדת הערר, אלא משתרעת על פני כלל עילות הביקורת של המשפט המנהלי – ועם זאת, אינה ביקורת ערעורית רגילה. בנסיבות דנן, נראה כי בית המשפט קמא, בחן את טענות הצדדים בהתאם לאמות מידה אלה, ואין יסוד לטענה כאילו דחה את הערעור אך בשל כך שמצא את החלטת ועדת הערר סבירה".
 
מכיוון שלא הוגשה תשובה, לא הוצא צו הוצאות.