העליון דחה עתירה שעיכבה הקמת 5,000 יחידות דיור בשטח מפעל נשר

בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט לערעורים בעניינים מינהליים דחה אתמול (ד') עתירה של משפחה שנדרשת לפנות מבנה מגורים, הנכלל בתוכנית להקמת רובע מגורים בן 5,000 יחידות דיור על שטח מפעל המלט נשר, שבעיר נשר שמדרום-מזרח לחיפה. התוכנית היא ביוזמת כלל תעשיות, הבעלים של מפעל נשר.

המערערים, אם ושני בניה, גרים במבנה היסטורי בעיר נשר, שהוקם לפני כ-90 שנה ויועד לעובדי המפעל, אך המבנה אינו בבעלות המשפחה. כלל תעשיות היא הבעלים של השטח שעליו בנוי המבנה, והיא יוזמת הקמת רובע מגורים חדש בנשר, שיכלול גם שטחי תעסוקה ומסחר. במסגרת התוכנית, הייעוד של שטח המבנה שבו גרה המשפחה ושל 63 דונם הסובבים אותו, שונה מייעוד מגורים לייעוד שטחים פתוחים ומבנים ומוסדות ציבור. בסקר שימור שערך יועץ שימור לצורך בחינת התוכנית צוין כי המבנה הוא בית המגורים האחרון שנשאר מבתי המגורים של עובדי המפעל, שהוקמו לפני הקמת המדינה, וכי חלק מהמבנה במצב טוב יחסית, מאחר שעדיין גרים בו. 

בני המשפחה הגישו התנגדות לתוכנית, וטענו כי יש להמשיך להתיר את השימוש במבנה למגורים ולא לשנות את ייעודו לשטחים ציבוריים ומוסדות ציבור, כפי שהיה במשך 90 שנה. עוד טענו בני המשפחה כי שימוש במבנה למגורים הוא הדרך המיטבית לשימורו, בהתאם להמלצות שבסקר השימור.

המערערים ערערו על החלטת התוכנית ליו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה, ונדחו. בהמשך, הגישו המשפחה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי. המחוזי דחה את העתירה, וקבע כי שאלת אופן שימור המבנה היא תכנונית, ושהתשובה לה ניתנה בתום הליך מקצועי של הגורמים המקצועיים, והיא אינה מקימה עילה להתערבות שיפוטית .לאחר מכן, הוגש ערעור לבית המשפט לערעורים בעניינים מינהליים.

בערעור זה טענו המערערים כי ההחלטה שלא לשמר את המבנה בדרך של שימוש בו למגורים היא שרירותית, שהתקבלה בניגוד להמלצות שבסקר השימור, ובהתעלם מהחשיבות ההיסטורית הייחודית של המבנה. עוד נטען, כי ההחלטה פוגעת באופן לא מידתי במערערים, שגרים במבנה שנים ארוכות, וכי בהתחשב במיקום המבנה, אין מניעה להקים את המוסד החינוכי המתוכנן על השטח הקיים, תוך מתן היתר למבנה לשימוש למגורים באופן קבוע.

בתגובה לכך, טענו הוועדה המחוזית חיפה וראש המטה לדיור הלאומי, כי בקשר לשימור המבנה, ההחלטה לשמרו כחלק משטחי מוסד חינוכי התקבלה על ידי הוועדה המחוזית, שהסכימה כי זו דרך השימור המיטבית . בהקשר זה טוענת הוועדה, כי תכלית שימורו של מבנה בעל ערך היסטורי אינה בהכרח שימוש במבנה בהתאם לשימוש המקורי שנעשה בו, אלא הצגתו לציבור, וכי המשך המגורים במבנה עלול לפגוע באפשרות לפתוח את המבנה למבקרים ולהציג את מורשתו. 

בפסק הדין מסכימה השופטת יעל וילנר עם בית המשפט המחוזי, וכותבת כי הסוגיה היא תכנונית ולא משפטית. "הסעד העיקרי שהתבקש – שינוי הוראות התכנית בנוגע לייעוד המקרקעין ולשימושים המותרים בהם – מתייחס לסוגיה תכנונית מובהקת, המסורה לשיקול-דעתם של מוסדות התכנון; והמערערים לא הצביעו על פגם המבסס הצדקה להתערבות שיפוטית בעניין זה", מסבירה השופטת. 

בנוגע לטענה שההחלטה לשנות את ייעוד הקרקע ממגורים למבני ציבור נעשתה בניגוד להחלטת יועץ השימור, קובעת השופטת וילנר שהחלטת היועץ אינה חד משמעית. "עמדת יועץ השימור היא כי 'לא ניתן לומר' אם יש עדיפות לשימור המבנה באמצעות שימוש בו למגורים, או באמצעות שימוש בו 'כהצגת דוגמה לבית מגורים של עובדי המפעל'. טענות המערערים בנוגע להיבטי השימור נעוצות בסוגיות מקצועיות מובהקות, שכידוע, בית המשפט אינו נוטה להתערב בהן, ואינו מחליף את שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים בשיקול דעתו שלו".

לאחר מכן, מתייחסת וילנר לחשיבות השימור מול חשיבות כלל הציבור, ומחליטה כי יש להסתכל בצורה כוללת על משמעות ההחלטה לאפשר את המשך המגורים של המשפחה במבנה - דבר שלא מתחשב בצורכי נשר. "בלי להקל ראש בחשיבות השימור, הרי שמדובר בהיבט אחד מתוך היבטים רלוונטיים נוספים לקביעת ייעוד של מקרקעין והשימושים המותרים בהם. כך, בענייננו, ההחלטה לייעד את המקרקעין לשטחים פתוחים ומבנים ומוסדות ציבור ושלא להתיר בהם שימוש למגורים, התקבלה על בסיס ראייה תכנונית כוללת, תוך התחשבות בצרכים הקהילתיים העדכניים בנשר. מדובר אפוא בשיקולים תכנוניים מובהקים, המסורים לשיקול דעתם של מוסדות התכנון, ובית משפט אינו נוהג להתערב בהם".

השופטת וילנר דחתה לבסוף את הערעור, כשהשופטת רות רונן ונשיאת בית המשפט אסתר חיות הסכימו עם החלטתה, ולא הטילו הוצאות משפט על המשפחה.