עיריית אשקלון ערערה על תשלום 1.8 מיליון שקל לאפרידר, וביקשה לעכב ביצועו; העליון: "סיכויי הערעור אינם גבוהים"

עיריית אשקלון, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה והחברה הכלכלית אשקלון ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שפסק כי עליהן לשלם פיצויים בסך 1.8 מיליון שקל לחברת הבנייה אפרידר , ואף ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין; שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, קבע - "מבלי לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור של המבקשות" (שעודנו בהליכים) - כי בקשת עיכוב פסק הדין לא תתקבל.

פסק הדין שניתן במחוזי, בנובמבר האחרון, קבע כי השלוש ישלמו לאפרידר 1.8 מיליון שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת בעקבות שימוש במקרקעין המצויים בסמוך לחוף אשקלון שלא לצורך הציבורי שבגינו הם הופקעו מידי אפרידר על ידי המבקשות. מדובר במקרקעין שהפקעתם אושרה כבר בשנת 1975, ושבמסגרתה הוגדרו המקרקעין כאזור "ציבורי פתוח טיילת בשצ"פ קיוסק או מסעדה בשצ"פ".

בשנת 2005 הושלם הליך ההפקעה, ובשנת 2011 החלה העירייה לפעול להקמת מסעדה במקום. אפרידר פנתה בעקבות כך לעירייה ודרשה ממנה למשוך את הבקשה – זאת משום שלטענתה מדובר במקרקעין בבעלותה, ומפני שלשיטתה ייעוד המקרקעין למטרות מסחר אינו בגדר מטרה ציבורית

בשנת 2005 הושלם הליך ההפקעה, ובשנת 2011 החלה העירייה לפעול להקמת מסעדה במקום. אפרידר פנתה בעקבות כך לעירייה ודרשה ממנה למשוך את הבקשה – זאת משום שלטענתה מדובר במקרקעין בבעלותה, ומפני שלשיטתה ייעוד המקרקעין למטרות מסחר אינו בגדר מטרה ציבורית. בין אפרידר לעירייה התנהלו מגעים שונים בניסיון להסדיר את המחלוקת אשר נתגלעה ביניהן בנוגע למקרקעין. לאחר שמגעים אלה לא צלחו, הגישה אפרידר את התביעה נשוא ההליך לבית המשפט המחוזי באר שבע.

"אופי העסקים אשר הוקמו במקרקעין אינו מאפשר לסווגם כנלווים למטרה הציבורית שנקבעה"

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של אפרידר בחלקה, בקבעו כי הינה זכאית לפיצוי בשל השימוש שעשו המבקשות במקרקעין. הוא קבע כי הפקעה לצורכי ציבור אשר נעשית לשם הקמת בית עסק כדוגמת מסעדה, תהא אפשרית רק כאשר מדובר בעסק אשר נלווה למטרה ציבורית מוכרת ובא לשרת מטרה זו. על רקע זה, בית המשפט מצא כי אופי העסקים אשר הוקמו במקרקעין אינו מאפשר לסווגם כנלווים למטרה הציבורית אשר נקבעה בתוכנית: שטח ציבורי פתוח. לפיכך, קבע בית המשפט כי השימוש שעשו המבקשות במקרקעין אינו מקיים את התנאי האמור.

בית המשפט קבע את הפיצוי על 1.8 מיליון שקל, ועל כך ערערו שלושת הגופים האמורים. הם טענו כי "מן הדין להורות על עיכוב הביצוע המבוקש", מאחר שלדבריהן סיכויי הערעור הינם גבוהים במיוחד ומאזן הנוחות נוטה לטובתן. לטענתם, "פסק הדין קמא סובל משגיאות שונות, הן במישור הדיוני והן לגופו של עניין. כך, על בית משפט קמא היה לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית ואף בשל אי-מיצוי הליכים מצד אפרידר , אשר לא הגישה עתירה מנהלית בטרם עתרה לערכאה האזרחית הרגילה לקבלת פיצוי כספי מהרשות השלטונית". 

לבסוף נטען, כי בית משפט קמא שגה גם בהערכת שווי המקרקעין ובחישוב סכום הפיצוי אשר הוטל על המבקשות לשלם לאפרידר. המערערים טענו כי בעוד שלחברת אפרידר לא ייגרם כל נזק מעיכוב תשלום הפיצוי, הם עלולים לספוג נזק משמעותי אם בקשתם תידחה

עוד טענו המערערים כי בית משפט המחוזי שגה בקביעותיו הנוגעות לשימוש שנעשה במקרקעין ולהשלכות שימוש זה על חוקיות ההפקעה; וכן בהסתמכותו על חוק עשיית עושר ולא במשפט בפסיקת הפיצויים בגין התנהלותן בקשר למקרקעין. לבסוף נטען, כי בית משפט קמא שגה גם בהערכת שווי המקרקעין ובחישוב סכום הפיצוי אשר הוטל על המבקשות לשלם לאפרידר. המערערים טענו כי בעוד שלחברת אפרידר לא ייגרם כל נזק מעיכוב תשלום הפיצוי, הם עלולים לספוג נזק משמעותי אם בקשתם תידחה. 

מנגד טענה אפרידר כי "העובדה שהמבקשות לא קיימו עד עתה את פסק הדין מצדיקה כשלעצמה את דחיית הבקשה". מעבר לכך, אפרידר טוענת כי "סיכויי הערעור דנן הינם קלושים מאחר שטענותיהן של המבקשות, רובן ככולן, תוקפות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, וממצאים כאלה חסינים, בדרך כלל, מהתערבותה של ערכאת הערעור". באשר לגובה הפיצוי, אפרידר סבורה כי ככל שנפלה טעות בחישובו, מדובר בטעות לרעתה ולא לטובתה.

אפרידר מצהירה כי היא חברה פעילה, יציבה ובעלת נכסים רבים ועל כן היא לא תתקשה להחזיר חוב פסוק, ככל שיוטל עליה. באשר לטענת המבקשות כי תשלום הפיצוי שנפסק לחובתן יפגע קשות בתקציב העירייה – אפרידר סבורה כי טענה זו כלל לא הוכחה וכי דינה להידחות בכל מקרה

אפרידר הצביעה על כך שהמבקשות כלל לא טוענות כי במקרה של קבלת ערעורן הן תיתקלנה בקושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו, כנדרש ממבקשו של עיכוב ביצוע. מכל מקום, אפרידר מצהירה כי היא חברה פעילה, יציבה ובעלת נכסים רבים ועל כן היא לא תתקשה להחזיר חוב פסוק, ככל שיוטל עליה. באשר לטענת המבקשות כי תשלום הפיצוי שנפסק לחובתן יפגע קשות בתקציב העירייה – אפרידר סבורה כי טענה זו כלל לא הוכחה וכי דינה להידחות בכל מקרה.

"פסק דינו של בית משפט קמא הינו מפורט ומנומק כדבעי"

השופט שטיין קבע כי "כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר מצב דברים בלתי הפיך. כפועל יוצא מכך, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע הנטל להוכיח כי המקרה הספציפי שלו הינו חריג וכי קיים חשש ממשי ומבוסס כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו, אם הערעור יתקבל. על המבקש מוטל אפוא להוכיח, באמצעות ראיות מוצקות, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, היה והערעור יתקבל, או שקיים חשש ממשי כי הכסף יוברח אל מחוץ לישראל.

חלק משמעותי מפסק הדין מעוגן בממצאים שבעובדה, שבהם בית משפט זה איננו מתערב אלא במקרים מיוחדים וחריגים. מכל מקום, אינני נדרש להעמיק בהערכת סיכויי הערעור במקרה דנן מאחר שמאזן הנוחות ממילא תומך בעמדתה של אפרידר

מבלי לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור של המבקשות, דומני כי אלו אינם גבוהים במיוחד. פסק דינו של בית משפט קמא הינו מפורט ומנומק כדבעי. חלק משמעותי ממנו מעוגן בממצאים שבעובדה, שבהם בית משפט זה איננו מתערב אלא במקרים מיוחדים וחריגים. מכל מקום, אינני נדרש להעמיק בהערכת סיכויי הערעור במקרה דנן מאחר שמאזן הנוחות ממילא תומך בעמדתה של אפרידר .

כפי שמציינת אפרידר , המבקשות כלל לא טענו – וממילא לא הוכיחו – כי הן תתקשינה לקבל את כספן בחזרה אם ביצועו של פסק הדין קמא לא יעוכב וערעורן יתקבל. כמו כן אין בידי לקבל את טענות המבקשות שעניינן המעמסה הכספית אשר תיגרם להן בשל תשלום הפיצוי לאפרידר. הלכה היא עמנו כי מצבו הכלכלי של מבקש עיכוב הביצוע לא מהווה עילה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן לחובתו, אלא במקרים חריגים בהם המבקש מוכיח, באותות ובמופתים, כי הינו עומד בפני ספיגת נזקים חמורים במיוחד". השופט דחה את הבקשה, וקבע כי שלוש המבקשות יישאו בהוצאותיה של אפרידר בסכום כולל של 7,000 שקל.