(גם) מעבר לקו הצהוב: העליון הכריע בשאלת הארנונה בתחנות רכבת

האם פטור מארנונה ומהיטלי פיתוח שממנו נהנית רכבת ישראל כולל את שטח הרציפים עצמם – או רק 60 ס"מ משולי המסילה? לסוגיה זו נדרש לאחרונה בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, בעקבות עתירתה של רכבת ישראל נגד החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים. ההחלטה, נציין כבר כעת, היא שכל השטח שנמצא 15 מטר מהמסילה נכלל בפטור המדובר ואינו חייב בארנונה ובהיטלי פיתוח.

ראשית הסוגיה בחיובי ארנונה והיטלי פיתוח ששלחו בשני מקרים נפרדים עיריית מודיעין-מכבים-רעות ועיריית רמלה לרכבת ישראל. האחרונה פנתה בעניין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, בטענה כי החיובים מופרזים – שכן העיריות קבעו את הפטור לתחום שבין המסילה לקו הצהוב המסומן בשפת הרציף, בעוד הפטור צריך לכלול את כל שטח הרציפים בתחנות.

שופטת בית המשפט לעניינים מנהליים, זהבה בוסתן, איחדה את שני המקרים לתיק אחד ובהמשך דחתה את טענותיה של רכבת ישראל, וקבעה כי שטח הרציף שאינו חייב בארנונה, בשל הכללתו תחת ההגדרה "רחוב" בפקודת מסילות הברזל הוא רק אותו השטח שבין מסילת הברזל לבין סימון שפת הרציף, הקו הצהוב, הממוקם כ-60 ס"מ משולי המסילה, ולא מעבר לכך.

השופטת בוסתן ציינה כי על אף שהחוק פוטר מסילת ברזל וחלקים בלתי נפרדים ממנה מתשלום ארנונה, ההלכה הפסוקה לא קבעה כי פטור זה משתרע באופן גורף על כל הרציפים, אלא רק כי הפטור יישקל בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.

הנהנה העיקרי מהשימוש ברציפים - הציבור הרחב

המערערת הגישה ערעור נוסף, הפעם לבית המשפט העליון. את הדיון פתחו השופטים עוזי פוגלמן, מני מזוז ויעל וילנר באזכור סעיף 269 לפקודת העיריות, המגדיר את הנכסים שבגינם תשולם ארנונה, וממעט "רחוב", כך שזה לא יחויב בארנונה; סעיף זה מגדיר "רחוב" ככולל "מסילת ברזל" וכן "שאר מתקנים שהוקמו לצורך מסילה או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה". השופטים אף הסבירו כי רחוב אינו חייב בארנונה שכן מדובר בנתיב שעושה בו הציבור שימוש להתניידות. 

"מיהו אפוא הנהנה העיקרי מהשירותים הניתנים לרציפי הרכבת? לעמדת ביהמ"ש, אף אם הרכבת מפיקה רווח מסוים מהשימוש שעושה הציבור ברציפים, ואף אם מטבע הדברים הרציף פתוח לשימוש הנוסעים שרכשו כרטיס – הנהנה העיקרי הוא הציבור הרחב", ציין השופט פוגלמן שהוביל את הדיון. 

"בהתאם לכך, על הציבור לשאת בנטל המס בגין הרציפים. קו פרשת המים נוגע לחלוקה בין מתקנים הקשורים במישרין למסילת הברזל ולנסיעה ברכבת, לבין מתקנים הקשורים אך בעקיפין שבהם הרכבת היא הנהנית העיקרית משירותי הרשות – ועל כן עליה לשלם ארנונה בגינם. לעמדת ביהמ"ש, רציפי הרכבת הם מהסוג הראשון, שכן אין לך נוסעי רכבת ללא רציפים. הבחנה זו מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליותיו".

באשר לטענותיהן של צמד העיריות אמר השופט פוגלמן: "המשיבות טוענות כי הרציפים מניבים לרכבת רווחים, וכי היא מגבילה את השימוש בהם, ועל כן יש מקום לחייבה בתשלום ארנונה בגינם. אין בידי לקבל טענות אלה. 

אף אם הרכבת מפיקה רווח מסוים מהשימוש שעושה הציבור ברציפים, ואף אם מטבע הדברים הרציף פתוח לשימוש הנוסעים שרכשו כרטיס – דומני כי הנהנה העיקרי הוא הציבור הרחב. הרציפים נועדו לשימוש הציבור הנוסע ברכבת, וככאלה הם חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל. הציבור נהנה מן הרכבת, ומהרציפים בהתאם לכך, הן במישרין – בהנגשה תחבורתית ליישובים שבהם מצויות תחנות רכבת; הן בעקיפין – מהפחתת העומס המוטל על הכבישים בכלל.

לפיכך נפסק כי הרציפים, בהיותם חלק בלתי נפרד מהמסילה, מהווים 'רחוב' לעניין סעיף 269 לפקודת העיריות, ללא תלות בשטחם היחסי מכלל השטח שמצדי המסילה; זאת, בכפוף למגבלה של "חמישה עשר מטרים מציר המסילה".

בהתאם לכל אלו קבע השופט כי יש לקבל את ערעור רכבת ישראל, לבטל את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, ולקבוע את חיובי הארנונה בשתי התחנות על סמך קביעת השופטים: 15 מטרים מציר המסילה אינם חייבים בארנונה או בהיטלי פיתוח, אף אם מדובר ברציפי הרכבת (למעט מתקנים החייבים בארנונה). "עוד אציע לחבריי כי המשיבות יישאו בהוצאות המערערת בסך 20,000 שקל כל אחת, ובסך הכול 40,000 שקל", אמר השופט. השופטים מזוז ו-וילנר קיבלו את המלצתו.