העליון דחה את ערעור בעלי מלון מרינה נגד עיריית ת"א על עיכוב של 12 שנה בכיכר אתרים

בית המשפט העליון דחה השבוע ערעור של מלון מרינה וספירית נכסים ואחזקות, בבעלות דובי שיף, נגד עיריית תל אביב ואילון ביטוח (שהייתה צד שלישי לסכסוך),בתביעה על סך 50 מיליון שקל, בנוגע לעיכוב של 12 שנה במתן היתר להסבת קולנוע שחף בכיכר אתרים שצמודה לחוף הים במרכז תל אביב, לאולם אירועים/כנסים ועקב הפסד רווחים. 

השופטים עוזי פוגלמן, יצחק עמית ויחיאל כשר קבעו גם כי יש לבטל את הוצאות המשפט שנקבעו לחברות במחוזי. נציין כי כיום החברות כבר לא מחזיקות בנכס -  שעבר לידי JTLV . על פי פסק הדין, "אין לכחד כי ניתן למצוא פגמים בהתנהלות המשיבות לאורך המסלול, ואף ניתן להצביע על עיכובים לא מוצדקים כאלה ואחרים בגין דרישות לא מוצדקות או דרישות שבוטלו ע"י המשיבות. עם זאת, הדשדוש בקידום ההיתר מוטל לפתחן של המערערות". בשנת 2001 הגישו החברות בקשת היתר להסבת הקולנוע, שהיה חלק ממלון המרינה דאז, לאולם כינוסים. בסופו של דבר אושרה הבקשה רק בסוף שנת 2013 - שלוש שנים לאחר הגשת התביעה.

כיכר אתרים (מיכאל יעקובסון, ויקימדיה)

פסק הדין של המחוזי שניתן בשנה שעברה לאחר לא פחות משבעה עררים לוועדות השונות, קבע כי גם אם התנהגות העירייה לא הייתה מיטבית, העיכובים נובעים מהתנהגות התובעות. "מדובר בהיתר בנייה מורכב, וגם אם התנהלות המשיבות לאורך השנים ולאורך המסלול לא הייתה תמיד מיטבית, הרי שיש לזקוף לחובת המערערות את העיכוב בקבלת ההיתר לנוכח גרירת הרגליים שאפיינה את התובעות במשך תקופה ארוכה", נקבע אז. 

בערר על החלטת המחוזי טענו המערערות כי כל העררים התקבלו, "לעיתים תוך מתיחת ביקורת על התנהלות הוועדה המקומית, ויש בכך כדי להצביע על ההתנהלות הרשלנית של המשיבות. נטען, כי לכל היותר, היה על בית המשפט קמא לייחס למערערות רשלנות תורמת בשיעור כזה או אחר, אך לא היה מקום לדחיית התביעה במלואה".

שופטי העליון השאירו על כנה את החלטת המחוזי קבעו כי "תקופת העיכוב המצטברת לאורך השנים אינה ארוכה והיא נבלעת בשנים הארוכות שבמהלכן פעלו המערערות באיטיות" 

בית המשפט העליון השאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה וקבע כי "לא די בהתמשכות הליכי התכנון ואי מתן היתר בנייה, אף לא בחלוף הזמן, ארוך ככל שיהא, כדי לבסס עילת רשלנות, אלא נדרשת הוכחה לקיומו של מעשה או מחדל רשלני מצד רשויות התכנון". 

השופטים הסכימו שאומנם היו פגמים בהתנהגות העירייה כמו אי מסירת המפתח למעלית במועד ותחזוקתה, דרישה לשיפוצים בשטחים שאינם בבעלות המערערות וכדומה, אך סייגו באומרם כי "תקופת העיכוב המצטברת לאורך השנים אינה ארוכה והיא נבלעת בשנים הארוכות שבמהלכן פעלו המערערות באיטיות. כפי שנקבע בפסק הדין, המערערות נקטו בדרך פעולה של פתרון בעיה ולאחר מכן פתרון בעיה נוספת לאורך המסלול… במקום לפעול במקביל בתחנות השונות, כפי שנדרש מהן על ידי מהנדס העיר כבר ב-19.5.2004". כמו כן נקבע  שאכן המבקשות לא מילאו תנאים מסוימים להיתר.

עם זאת,  כיוון שהתנהלות המשיבות לא הייתה מיטבית, הגם שלא הגיעה לכדי חיוב בנזקיהן הנטענים, הורו השופטים כאמור על ביטול החיוב בהוצאות שנפסקו לחובת המערערות כלפי עיריית תל אביב ואילון ביטוח על סך חצי מיליון שקל ולא נקבעו הוצאות משפט על החלטת העליון.