האם שימוש במקרקעין במשך 58 שנים יכול לגבור על רישום במרשם המקרקעין? כך הכריע ביהמ"ש

מוסד הנאמנות הינו מושג משפטי, במסגרתו מעניק הבעלים זכות לפעול בנכסיו על פי כתב הנאמנות והחוק. בשונה משליחות, בהסכם נאמנות ארוך טווח, פטירת הנאמן או הנהנה אינה מסיימת את הקשר המשפטי ביניהם.

המיוחד במבנה המשפטי של הנאמנות, הוא שהנאמן יכול לפעול למען מי שהוגדרו בהסכם הנאמנות "נהנים", שאינם בהכרח בעלי הנכסים, והוא רשאי לנהל ולפעול בשמם בסמכות מלאה. לעומת זאת, לנהנה אין זכות או כוח להתערב בדרך ניהול הנכס. הדרכים ליצירת נאמנות רחבות, ואין מדובר ברשימה סגורה.

כך למשל, ניתן ליצור הסכם נאמנות מכוח חוק, חוזה בכתב, כתב הקדש ובדרך של התנהגות. ככל שלא ניתן להסכמת הצדדים ביטוי בהסכם כתוב, יש להתחקות אחר כוונתם, בהתאם לכללי הפרשנות הנוהגים בדיני חוזים. הדין קובע, כי יצירת נאמנות בעל פה תיבחן לאור יחסי האמון המיוחדים של הצדדים, ואף במשתמע מכוונתם ליצור נאמנות. 

במאמר זה, נסקור את פסק דינו של ביהמ״ש לענייני משפחה שדן בסוגיית נאמנות ותוקפה, שנטען לגביה כי נוצרה בדרך של שימוש ממושך במקרקעין. וכן בשאלה - האם יש לראות את הרשומים במרשם המקרקעין כבעלי הזכויות או שמא כמחזיקים בנאמנות.

נסיבות המקרה:

ענייננו במחלוקת משפחתית בין-דורית שהתגבשה סביב שאלת זכויות הבעלות במשקים חקלאיים במושב, בין יורשיהם של מי שנטען כי היו בני הרשות במשק. מחד גיסא, בנותיה של המנוחה הרשומה במרשם כבעלת הזכויות במשק. מאידך גיסא, נכדיה של המנוחה, אשר לטענתם המנוחה החזיקה בזכויות בנאמנות עבור אביהם המנוח, ולא בזכות הבעלות כפי שמופיע במרשם. 

לטענת הנכדים, הבן המנוח נמנה עם דור מייסדי המושב. הזכויות במשק התקבלו בידיו כאשר אחיו חתם על כתב ויתור עבורו. הוא החזיק במשק באופן בלעדי ורצוף עד לפטירתו, ובתקופה של למעלה מ-58 שנים נהג בו מנהג בעלים, ללא התנגדות, ונשא בכל הזכויות והחובות הקשורות בו. לדידם, החזקה זו מבססת את טענותיהם בעניין הבעלות בזכויות במשק.

עוד נטען, כי לימים הבן המנוח רכש זכויות במשק נוסף, ולנוכח המגבלה שאסרה באותה תקופה החזקה של יותר ממשק אחד - העביר למנוחה את זכויותיו במשק בנאמנות. בהקשר זה נטען, כי עסקינן בזכויות 'בר רשות', ומשכך אינן חלק מעיזבון הבן המנוח, ואף לא חלה על העברתן דרישת הכתב. לפיכך, גם לא נדרש מסמך בכתב לצורך ביסוס ההסכם המסדיר את רישום הזכויות במשק על שם המנוחה בנאמנות. לדבריהם, מדובר בתקופה שבה עניינים פורמאליים, כדוגמת חוזים וקניית זכויות במשק, נעשו על בסיס אמון ובתמימות, ללא סיוע של עורכי דין ואנשי מקצוע. 

לטענת הנכדים, הבן המנוח נמנה עם דור מייסדי המושב. הזכויות במשק התקבלו בידיו כאשר אחיו חתם על כתב ויתור עבורו. הוא החזיק במשק באופן בלעדי ורצוף עד לפטירתו, ובתקופה של למעלה מ-58 שנים נהג בו מנהג בעלים, ללא התנגדות, ונשא בכל הזכויות והחובות הקשורות בו. לדידם, החזקה זו מבססת את טענותיהם בעניין הבעלות בזכויות במשק

מנגד, טוענות הבנות כי חלה על התביעה התיישנות. עילת התביעה נולדה בשנת 1963, עם רישום הזכויות במשק על שם המנוחה. ולכל המאוחר בשנת 1997, עת ניתן צו ירושה אחר עיזבונה. כמו כן, התביעה לוקה בשיהוי קיצוני, כיוון שהיה על הבן המנוח לטעון זאת במהלך חייו. בנוסף, אין ממש בטענות הנכדים בדבר רכישת זכויות במשק נוסף כסיבה למינוי המנוחה כנאמן, היות שזכויות המשק הנוסף הועברו לבן המנוח ללא תמורה. כך, בהיעדר הסכם נאמנות בכתב המוכיח קיומה של נאמנות - מדובר לכל היותר בעדות שמועה. יתרה מכך, אין להכשיר את הניסיון לעקוף את המגבלה על החזקת זכויות ביותר ממשק אחד, באמצעות מתן תוקף להסכם הנאמנות. 

לדידן, עסקינן בטענה בעל פה, שאף נסתרה בעבר במסגרת הליך בוררות על ידי הודאת הבן המנוח בהיותו בחיים, לפיה עם רישום המשק על שם המנוחה - חדל להיות בעל זכויות בו. לשיטתן, נטל ההוכחה לקיומה של נאמנות בעל פה הוא מוגבר, משהדבר עומד בסתירה לרישום הזכויות. הנכדים לא עמדו בנטל זה, היות שלא הביאו ראיה לקיומה של נאמנות, וכל טענתם נסמכת על השימוש שעשה הבן מנוח במשק במשך שנים. 

דיון והחלטה:

כנקודת מוצא, יש לציין כי הנטל הרובץ לפתחו של הטוען להוכחת ביצוע מעשה או להימנעות מעשיותו, ע"י אדם שהלך לעולמו, הוא מוגבר. כזה שעולה בהרבה על זה הנדרש בהליך אזרחי רגיל. כך גם נטל הוכחת הטענה כי הזכויות במשק הוחזקו על ידי המנוחה בנאמנות, נטל שלא הרימו הנכדים. 

לעניין הטענה שנעשה שימוש ממושך במקרקעין מצד הבן המנוח, נפסק שאין בשימוש ממושך במקרקעין כשלעצמו כדי להקנות זכויות בהם, אלא לכל היותר עשוי לבסס רישיון מכללא שאינו בלתי הדיר. קרי, מקום שלא ניתנה הסכמה מפורשת, הרישיון לשימוש במקרקעין ניתן לביטול על ידי הבעלים בכל עת

בפסיקה הובהר, שאין הנאמנות מכוח חוזה טעונה מסמך בכתב. ודוק, שימוש בדוקטרינה של יצירת נאמנות בעל פה יכול להיעשות כאשר קיימים יחסי אמון מיוחדים, כדוגמת יחסים בין בני משפחה. כך גם ניתן ללמוד כמשתמע מהתנהגות הצדדים. כאשר אדם מעביר לזולתו נכס ללא תמורה שאינו מתנה, חזקה שהצדדים הסכימו ביניהם כי הנכס יוחזק בנאמנות. "לעיתים קרובות נכרת חוזה נאמנות ללא פורמאליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחסי אמון...במקרה כזה יש לפרש את החוזה לפי אומד דעת הצדדים..." (ע"א 3829/91 וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח(1) 801, 813, (1994)). 

מן הכלל אל הפרט. בנסיבות המקרה חל השתק שיפוטי נוכח הליך הבוררות, אשר לא הועלתה בו כל טענה לרישום הזכויות במשק על שם המנוחה בנאמנות. כידוע, ההליך דנן התנהל לאחר פטירת הבן המנוח, ולכן ניתן משקל רב יותר להודאתו ממשקל עדויות יורשיו. בנוסף, לעניין הטענה שנעשה שימוש ממושך במקרקעין מצד הבן המנוח, נפסק שאין בשימוש ממושך במקרקעין כשלעצמו כדי להקנות זכויות בהם, אלא לכל היותר עשוי לבסס רישיון מכללא שאינו בלתי הדיר. קרי, מקום שלא ניתנה הסכמה מפורשת, הרישיון לשימוש במקרקעין ניתן לביטול על ידי הבעלים בכל עת. 

זאת ועוד, מוסד הנאמנות מאופיין בכך, שהנאמן מנהל את נכסי הבעלים עבור הנהנה. הנאמן הוא ישות עצמאית שפועלת על דעת עצמה, ומנהלת את הנכס לפי שיקול דעת. אולם, בענייננו נטען ההיפך - שהבן המנוח נהג במשק מנהג בעלים וניהל ענייניו. תיאור זה מתיישב יותר עם התפיסה שהבן המנוח היה הנאמן, ואילו המנוחה הנהנית ובת הרשות במשק. עסקינן בעסקה שבוצעה לפני שישים שנה, אשר ספק אם מי מהנכדים כבר בא אז לעולם. לפיכך, בהיעדר הסכם נאמנות בכתב ובראי יתר הנסיבות, טענת הנאמנות ניזונה מסברות במקרה הטוב, או שהומצאה יש מאין, לצורך ההליך דנא במקרה הפחות טוב. 

(תמש (ק"ג) 15913-09-19 פלונית נ׳ אלמונית)

(עריכה: אופיר שמר, עו"ד ממשרד גינדי כספי ושות', המתמחה בנדל"ן תכנון ובנייה)