פס"ד תקדימי של העליון: על רשויות מקומיות לנמק את דרישותיהן להיטלי פיתוח

פסק דין שניתן בשבוע שעבר על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים, קובע קביעות עקרוניות ועושה סדר בסוגייה הסבוכה של גביית היטלי פיתוח, כגון היטלי סלילה והיטלי תיעול. זאת בין השאר באמצעות אימוץ עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב מיארה, שהוגשה לבית המשפט.

פסק הדין ניתן בערעור שהגישו שני בעלי נכסים בחצור הגלילית – האחת היא קופת חולים כללית המחזיקה במרפאה בעיר והשני בעלי מפעל מחצבות – על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה עתירה נגד היטלי פיתוח שהשיתה עליהם המועצה המקומית, בעקבות עבודות פיתוח שביצעה ברחובות גובלים.

בעלי הנכסים ביקשו לבטל דרישות תשלום על היטל סלילה והיטל תיעול שהוציאה העירייה על הנכסים שלטענתם מחוברים כבר שנים ארוכות לתשתיות עירוניות, ממספר טעמים, שהעיקרי שבהם היה כי בסבירות גבוהה שולמו בעבר בגינם "דמי השתתפות" – אופן הגבייה בגין עבודות פיתוח אשר קדם למשטר ההיטלים.

(שאטרסטוק) חצור הגלילית

לדיון שהתנהל בעליון צפויות להיות השלכות רוחב של מיליארד שקלים עת תחום היטלי הפיתוח – שבו עימותים משפטיים רבים. בשל כך ראתה בהרב-מיארה חשיבות בהגשת עמדתה, וכך גם מרכז השלטון המקומי, שצורף כידיד בית המשפט, והתאחדות התעשיינים שביקשה להצטרף להליך כידידת בית המשפט גם היא.

שיטת שני השלבים

במסגרת פסק הדין שניתן על ידי השופט יצחק עמית, כשלצידו בהרכב השופטים דפנה ברק-ארז ויעל וילנר, פרש השופט את לב המחלוקת והיא – מהו הדין כאשר בעליו של נכס כבר שילם בעבר דמי השתתפות או דמי סלילה, והוא מחובר לתשתיות העירוניות. האם בגין סלילה או שדרוג של תשתיות חדשות בסביבתו מן הראוי לחייבו פעם נוספת? על פי הפסיקה כיום – סלילת כביש חדש אכן מחייבת היטל, אך עבור נכסים ששילמו בעבר היטלי פיתוח ראוי לגבות היטל מופחת שיתחשב בכך.

במסגרת הדיון, הציגה היועצת המשפטית לממשלה את עמדתה העקרונית באשר לסיטואציה בה רשות מקומית מנפיקה חיוב בהיטלי פיתוח עבור נכסים שכבר מחוברים לתשתיות עירוניות מזה שנים, ולעתים אף בוצעו במהלך השנים עבודות תשתית שניתן היה להוציא בגינן דרישות חיוב לאורך השנים. עמדת היועצת הוגשה באמצעות עו״ד דניאל מארקס ועו״ד ליאורה וייס בנסקי מחלקת הבג״צים בפרקליטות המדינה בשיתוף עם המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה וייעוץ וחקיקה (משפט מנהלי).

העליון אימץ את עמדת היועצת המשפטית לממשלה וקבע כי יש לפעול בשני שלבים: בשלב הראשון, הוא שלב קבלת החלטת הרשות המקומית להוציא דרישת תשלום היטל, הנטל מוטל לפתחה של הרשות המקומית. הנטל גבוה יותר מהרף הראייתי הנמוך הנדרש לבחינת החלטות מנהליות שוטפות, ומטיל על הרשות להניח תשתית עובדתית הולמת בנסיבות העניין. זאת, תוך התחשבות בחלוף הזמן מאז שהנכס חובר לתשתיות העירוניות או הזמן שבו בוצעו עבודות תשתית משמעותיות; ובנגישות הטובה יותר של הרשות המקומית למידע הרלוונטי. היה ולאחר כל אלה מצאה הרשות כי יש מקום להוציא דרישת תשלום, ולאחר שנימקה את החלטתה לבקשת הנישום החולק על דרישת התשלום, עוברים לשלב השני.

בשלב השני, ככל שהנישום חולק על דרישת החיוב שהוצאה, ומתנהל הליך משפטי בינו לבין הרשות המקומית שהצביעה על הנימוקים לדרישת התשלום, הנטל על הנישום להוכיח כי שילם בעבר דמי השתתפות או היטל בגין עבודות פיתוח רלוונטיות שבוצעו בגובל לנכס.

בסיכום פסק הדין, דחה השופט עמית את הערעורים, הן משום שהמערערים עצמם לא הציגו ראיות לכך ששולמו על ידם היטלים בעבר, והן משום שגם לו היו משולמים אותם ההיטלים לפני עשרות שנים, הרי שהרשות היתה רשאית לגבות היטלים גם עבור עבודות הפיתוח שנעשו כעת (גם אם בשיעור מופחת). עוד הטיל בית המשפט תשלום הוצאות של 10,000 שקלים על כל אחד מהמערערים.