הוועדה המקומית הצהירה: "אין כל אינדיקציה או אסמכתה" לתשלום היטלי ההשבחה; ועדת הערר: "עמדת המשיבה היא אנדרלמוסיה"

מי אמור לתעד תשלום והשבה של כספי היטל השבחה? אם גם אתם מניחים כי התשובה היא "הרשות המקומית", או "הוועדה המקומית" – בוודאי תסתקרנו מהמקרה שמובא כאן. צד אחד בפרשה הזו לא יסכים איתכם, ככל הנראה.

המדובר הוא בנכס ברחוב רחל אמנו בירושלים, לא רחוק מפארק המסילה בעיר. בנכס אושרה תוספת של שתי קומות מעל כמה קומות קיימות, לטובת הוספת שלוש יחידות דיור חדשות. בספטמבר אושר היתר הבנייה לבניין על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, אך קומה אחת מתוך השתיים לא נבנתה בסופו של דבר. כך או כך, בעקבות היתר הבנייה נדרשו בעלי הנכסים לשלם את היטל ההשבחה הנדרש. עניין זה משמש גם כהוכחה: אם לא היו משולמים היטלי ההשבחה, לא הייתה הוועדה המקומית יכולה להנפיק את היתר הבנייה האמור.

השאלה שנשאלה במסגרת הערר היא אם הסכום ששולם הושב למשלמים, העוררים, מאחר שלא מימשו את היתר הבנייה בקומה החמישית – וכאן מתחילים העניינים להסתבך. שמאי הוועדה המקומית, רוני אפיק, טען בפני ועדת הערר המחוזית בירושלים לענייני פיצויים והיטלי השבחה , בראשות היו"ר, עו"ד בני זלמנוביץ', כי "אין ספק שהוצא היתר בנייה והוצאו דרישות, בהן דרישת היטל השבחה . חזקה ששולם היטל השבחה, זה ברור, הוועדה לא יכולה לטעון אחרת שעה שיצא היתר בנייה - אחרת הדברים האלה מובילים אותנו למקומות חשוכים ורעים ואנו לא טוענים את זה".

העוררת לא צירפה כל אסמכתה לתשלום. חזקה על העוררת כי לו שולם על ידה סכום כלשהו הייתה מצרפת אסמכתה לקיומו, או דורשת השבתו. נטל ההוכחה הינו על העוררת, בניגוד לנטען בערר – 'המוציא מחברו עליו הראיה'"

עם זאת, הוועדה המקומית עצמה טענה אחרת: "מהנתונים הקיימים במערכת אין כל אינדיקציה או אסמכתה לכך כי שולם סכום כלשהו עבור אישור אותה בקשה להיתר – אלא רק אינדיקציה למתן שלושה פטורים מותנים. אף העוררת לא צירפה כל אסמכתה לתשלום. חזקה על העוררת כי לו שולם על ידה סכום כלשהו הייתה מצרפת אסמכתה לקיומו, או דורשת השבתו. נטל ההוכחה הינו על העוררת, בניגוד לנטען בערר – 'המוציא מחברו עליו הראיה'".

עבור ועדת הערר עניין זה היה קצת יותר מדי. ראשית היא קבעה כי חזקת תקינות המעשה המנהלי מביאה למסקנה לפיה אכן שולמו היטלי ההשבחה, בניגוד לטענות הוועדה המקומית. לצד זה, לא חסכה בביקורת על הוועדה המקומית, ועל המשמעות של תשובתה.

לא ייתכן כי אזרח יקבל מוועדה מקומית שומת היטל השבחה בגין תוכנית משביחה, ודרישת תשלום בצידה, ישלם אותה, יקבל אישור ובחלוף שנים, עם מימוש הבא באותם המקרקעין, תתכחש הרשות למצב המשפטי, התכנוני או העובדתי שאותו הציגה בעצמה"

"עמדת המשיבה היא אנדרלמוסיה שכן לא ייתכן כי אזרח, המוכר את ביתו או המוציא היתר בנייה במקרקעיו, יקבל מוועדה מקומית שומת היטל השבחה בגין תוכנית משביחה, ודרישת תשלום בצידה, ישלם אותה, יקבל אישור ובחלוף שנים, עם מימוש הבא באותם המקרקעין, תתכחש הרשות למצב המשפטי, התכנוני או העובדתי, שאותו הציגה בעצמה במימוש הקודם.

טענתה של המשיבה בכתב התשובה משמעותה שאי-אפשר להאמין לרשות, שכן אי-אפשר לסמוך עליה שגובה היא היטלי השבחה בטרם הוציאה היתר בנייה, כפי שקובע סעיף 10 לתוספת השלישית; משמעותה שהחוק והמשפט הופכים לשרירותיים. שוב עדים אנו לרשות שסבורה שחזקת תקינות המעשה המנהלי הינו כלי לטובתה ולרמיסת האזרח הקטן, וכאשר החזקה משמשת לטובת האזרח היא מתנערת ממנה. נזכיר שוב למשיבה את חובת ההגינות המוגברת שהיא חבה בה, ואת העובדה כי היא והאזרח אינם שווים. 

נדמה כי צודקת הוועדה המקומית כי הכלל הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה', אלא שמשמעות כלל זה במקרה שבפנינו הינו כי נטל ההוכחה הוא על כתפי הרשות. משעה שאין מחלוקת שהיטל ההשבחה שולם, הרי שעל המשיבה להוכיח שהשיבה אותו"

כאמור בכתב הערר, בוחרת המשיבה לגלגל את האחריות על האזרח, וזאת תוך רמיזת רמזים והצגת האזרח כמי שזכה בפטור מתשלום היטל השבחה שלא כדין. נדמה כי צודקת הוועדה המקומית כי הכלל הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה', אלא שמשמעות כלל זה במקרה שבפנינו הינו כי נטל ההוכחה הוא על כתפי הרשות. משעה שאין מחלוקת שהיטל ההשבחה שולם, הרי שעל המשיבה להוכיח שהשיבה אותו. אלא שבעניין זה למשיבה, המחויבת לנהל רישומים וספרים כדת וכדין, אין הוכחה לא ששולם ולא שהושב, וכל טענותיה מבוססות על השערות".

בהתאם לכל אלו קבעה ועדת הערר כי יש לחייב את העוררת אך ורק בגין 120 מ"ר מהשטחים האמורים. לצד זה חייבה הוועדה את הוועדה המקומית לשאת בהוצאות ההליך המשפטי של העוררת, בסך של 30,000 שקל. הוועדה חתמה את הדברים במשפט זה: "נדמה כי החלטה זו ראוי לה שתעמוד לנגד עיני הרשות לחשיבות ניהול ספרים תקין ומסודר".

לעיון בהחלטה במלואה לחצו כאן