שני חברי יונייטד שרונה מסרבים לשלם את יתרת חלקם במסגרת הבוררות

שני חברי קבוצת הרכישה יונייטד שרונה מסרבים לשלם תשלומים נוספים לקבוצה במטרה לאפשר את המשכו של הליך בוררות שאליו נכנסו מול נציגי יונייטד שרונה. הם טוענים: מצבה הכלכלי של קבוצת הרכישה לא יאפשר להם לקבל חזרה את כספם.

ראשיתה של הפרשה בהליך שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו תבעו את ביטול ההתקשרות החוזית בינם לבין חברי קבוצת הרכישה, והשבה של הסכומים ששולמו במסגרתה. השניים הם חברים ביונייטד שרונה, והצטרפו אל הקבוצה לאחר מועד הזכייה במכרז מטעם רשות מקרקעי ישראל לרכישת הקרקע. 

"התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טיב הפגיעה שתיגרם להם"

בפנייתם אל בית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי המשיבים הטעו, רימו והונו אותם באשר למצבה הפיננסי של הקבוצה. למרות הדברים החריפים, הסכימו התובעים להגיע לפשרה, ובאוקטובר 2017 חתמו על הסכם פשרה לפיו לאחר השלמת רכישת הקרקע, ההכרעה במחלוקת תועבר לבוררות, בפני השופטת בדימוס הילה גרסטל. 

למרות זאת, בטרם הושלמה רכישת הקרקע הגישו השניים תביעה לפני הבוררת, במסגרתה העלו טענות זהות לטענות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי. כאשר הקבוצה דרשה מהם לשאת בתשלומים נוספים לצורך ביצוע הפרויקט (עד כה שילמו התובעים 86.5% מאומדן יחידות הדיור שהיו אמורים לקבל בסיום הפרויקט), סירבו השניים וביקשו מהבוררת סעד זמני הפוטר אותם מתשלומים נוספים כאמור. באוגוסט 2018 דחתה הבוררת את הבקשה וקבעה שהתובעים "לא הרימו את הנטל להוכיח את טיב הפגיעה שתיגרם להם אם לא יינתן הסעד המבוקש".

הבוררת ציינה בין היתר כי הוראות סעיף 16.3 להסכם השיתוף מונעות כל אפשרות של עיכוב בביצוע התשלומים בעקבות הליכי הבוררות. בתחילת השנה ביקשו התובעים לעיין שוב בהחלטה, אך נדחו גם הפעם

למרות זאת, השניים לא עמדו בדרישות התשלום. לפיכך, קבוצת הרכישה הגישה בקשה לעיכוב הליך הבוררות עד לאחר הסדרת יתרת התשלומים. הבוררת קיבלה את הבקשה וציינה בין היתר כי הוראות סעיף 16.3 להסכם השיתוף מונעות כל אפשרות של עיכוב בביצוע התשלומים בעקבות הליכי הבוררות. בתחילת השנה ביקשו התובעים לעיין שוב בהחלטה, אך נדחו גם הפעם.

התובעים לא התייאשו, ופנו שוב לבית המשפט המחוזי, במאי השנה. בקשתם: לבטל את הסכם הבוררות "נוכח הפרתו על ידי המשיבים" (נציגי יונייטד שרונה), או לחלופין – מתן צו המורה לבוררת להמשיך ולדון בתביעתם ללא הפקדת יתרת התמורה. "המשיבים מנהלים את הליך הבוררות למראית עין בלבד, ומעכבים אותו פעם אחר פעם", טענו. "החלטת הבוררת מהווה פגיעה בזכות הגישה של התובעים לערכאות".

בית המשפט המחוזי דחה גם את הבקשה הזו, וקבע כי נציגי הקבוצה לא הפרו את ההסכם ולא ביטלו את הסכמתם לניהול הבוררות. "לגופו של עניין לא נפל כל פגם בהחלטת הבוררת, הנסמכת על הסכם השיתוף", נכתב בהחלטה. "הבוררת אף הלכה כברת דרך לקראת המבקשים בכך שאפשרה להם להפקיד את הסכומים מושא דרישת התשלום בנאמנות בידי באת כוחם". התובעים סירבו להצעה זו.

קבוצת הרכישה הגישה בקשה למינוי כונס נכסים לשני התובעים

בתווך, ולאחר מתן פסק הדין בידי בית המשפט המחוזי, הגישה קבוצת הרכישה עצמה בקשה לבית המשפט המחוזי למינוי כונס נכסים לכמה חברי קבוצה – וביניהם צמד התובעים, בטענה שהם מפרים את הוראות הסכם השיתוף. התובעים פנו בעקבות זאת לבית המשפט העליון, בפני השופט דוד מינץ, בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

גם כאן הבקשה נדחתה, וכך כתב השופט מינץ: "רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או מקום שבו נדרש הדבר מפאת שיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. מקרה זה לא רק שאינו נמנה עם אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור, אלא שמעיקרא החלטת הבוררת העומדת בבסיסו ובשורש העניין שכנגדו טוענים המבקשים, אינה ניתנת לתקיפה כלל בשלב זה של הליך הבוררות.

עיון במכלול החומר מגלה כי לא נפל כל פגם בהחלטת הבוררת, אשר ניתנה בהתאם להוראות הסכם השיתוף. קל וחומר שלא נמצאה סיבה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להשאיר החלטה זו על כנה"

גם לגופו של עניין לא מצאתי טעם לקבל את הבקשה, שכן עיון במכלול החומר מגלה כי לא נפל כל פגם בהחלטת הבוררת, אשר ניתנה בהתאם להוראות הסכם השיתוף. קל וחומר שלא נמצאה סיבה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להשאיר החלטה זו על כנה".