מקראקוב, דרך סיביר, עד לחולות ראשון לציון: סיפורו המופלא של שמשון זליג

השימוש התדיר שנעשה בביטוי "משואה לתקומה" הפך אותו בעיני רבים מאתנו, בעיקר מי שנולדו עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, לקלישאה. אולם עבור הדור שעבר את הזוועות ועלה לישראל, היה הביטוי הזה ציווי מקודש. שמשון זליג, שם מוכר היטב בציבור הרחב בכלל, ובקרב העוסקים בבניה בפרט, גילם בעצם דמותו את הביטוי. מי שחווה את השואה כילד, ואיבד בני משפחה רבים, בהם שניים מאחיו, הפך ברבות השנים לאחד מגדולי הבונים של מדינת ישראל, בסיפור חיים מופלא ומעורר השראה.

זליג נולד ב-1933 למשפחה חסידית בדוביאקו (Dubiecko) – כפר קטן ליד קראקוב. בן צעיר למשפחה בת שמונה אחים. בשנת 1939 כאשר פלשו הגרמנים לפולין, נכבש הכפר וביהודים בוצע פוגרום. בעקבות הפלישה נמלטה משפחתו של זליג מהכפר מזרחה וחצתה את נהר הסן הסמוך שהווה את קו הגבול בין השטח הגרמני לשטח הסובייטי של פולין. מאחור נשארו שניים מאחיו - אחיו שמעון שנחשב לעילוי של המשפחה, ואחותו דבורה עם בעלה וילדיה הקטנים. היתה זו הפעם האחרונה שבה זליג ראה אותם.

לאחר שחצו את הגבול עצרו הרוסים את המשפחה כולה, ושלחו אותה למחנות עבודה בסיביר - מסע של ימים ארוכים ברכבות. זליג, שכבר כילד הצטיין בחשבון, סייע לקצב במחנה העבודה בביצוע חישובים, ובתמורה קיבל ממנו מדי יום שומן חזיר, שאותו אמו החרדית של זליג התירה לו לאכול על מנת שישרוד. לדברי בתו, יונית כספי, כיום מנכ"לית משותפת יחד עם שניים מאחיה בחברה שייסד אביה, שמשון שבבגרותו גדל להיות אדם רחב אופקים - רחוק מאד מרוח העיירה החסידית שבה גדל - ייחס זאת גם לאוכלוסיה שפגש בשנות ילדותו במחנות המאסר בסיביר, שהורכבה מהרבה אינטלקטואלים ו"אנשים טובים" כפי שהגדיר אותם.

יונית כספי, בתו של שמשון: "לא פעם היה מגיע אליו מכתב או שהיתה יוצאת חשבונית עם השם 'שמעון זליג' במקום שמשון. זו טעות תמימה של מזכירה שלא שמעה טוב, שמעון זה גם שם הרבה יותר נפוץ. בכל פעם שזה קרה כאילו נחתה עליו מכה, והוא היה דורש שיתקנו מיד את השם. מאחר שהוא לא דיבר, אנחנו בתור הילדים הרבה שנים לא הבנו את ההתעקשות, רק שנים לאחר מכן הפאזל התחבר"

עם סיום המלחמה בשנת 1945, עברה המשפחה למחנה עקורים בגרמניה שנכבשה על ידי בעלות הברית. שם למד זליג את מקצוע הנגרות. בשנת 1949 עלתה המשפחה למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, ונשלחה למעברת "אגרובנק" בחדרה.

זליג במחנה ההשמדה בלזץ בו נרצחו בני משפחתו (באדיבות משפחת זליג)

בליל הסדר הראשון שערכה המשפחה בישראל התרחשה חוויה מכוננת נוספת מבחינתו של זליג, כאשר באמצע הארוחה שנערכה באוהל, נשבה רוח חזקה אשר העיפה את האוהל והותירה את יושביו חשופים. לדברי בתו יונית, היתה זו הנקודה שבה שמשון נשבע לעצמו כי זה הסדר האחרון שהוא עורך בתוך אוהל. בעקבות הארוע גייסה המשפחה את כל מעט הכסף שהיה לה ורכשה דירה קטנה בבני ברק.

בינתיים החל שמשון לעשות חייל במקצוע הנגרות שרכש בגרמניה והפך לנגר בניין מבוקש, ולנגר הבית של חברת הבנייה אדלר שהיתה אז מהגדולות בישראל. בשנת 1956 נשא לאשה את ברכה, גם היא ניצולת שואה מרומניה, והשניים הקימו את ביתם בבני ברק. אלא שאז הרגיש זליג שמיצה את חייו כשכיר. "אחרי כמה שנים הספיק לו. היתה לו נפש של עצמאי והוא הבין שהגיע הזמן שהוא יתחיל לעבוד בשביל עצמו ולא בשביל אחרים", מספרת כספי.

בליל הסדר הראשון שערכה המשפחה בישראל התרחשה חוויה מכוננת נוספת מבחינתו של זליג, כאשר באמצע הארוחה שנערכה באוהל, נשבה רוח חזקה אשר העיפה את האוהל והותירה את יושביו חשופים. לדברי בתו יונית, היתה זו הנקודה שבה שמשון נשבע לעצמו כי זה הסדר האחרון שהוא עורך בתוך אוהל. בעקבות הארוע גייסה המשפחה את כל מעט הכסף שהיה לה ורכשה דירה קטנה בבני ברק.

בשנת 1960, בהיותו בן 27 בלבד, לקח זליג הימור, מכר את הדירה שרכשו הוא ואשתו זמן קצר קודם לכן בבני ברק, וקנה את המגרש הראשון שלו בעיר ראשון לציון – העיר שעמה מזוהה החברה עד עצם היום הזה. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. מאז ועד היום בנתה החברה אלפי יחידות דיור, רובן ככולן במרכז הארץ, ובעיקר בראשון לציון ובנס ציונה – עיר נוספת שבה פעלה החברה רבות.

בשנת 2011, בגיל 78, הלך שמשון לעולמו כשהוא מותיר אחריו ארבעה ילדים ו-13 נכדים. לאחר פטירתו, הנציחה אותו העיר ראשון לציון בקריאת רחוב על שמו. אשתו, ברכה זליג, הלכה גם היא לעולמה ב-2022. כיום בעלי החברה הם ארבעת ילדיו. שלושה מהם – שלומי, שוקי, ויונית משמשים כמנכ"לים משותפים, וחן שעשה קריירה בתחום העבודה הסוציאלית מהווה "שותף שקט".

לדברי בתו, יונית כספי, "יום השואה תמיד היה אצלנו יום קדוש, יום קשה". אביה, לדבריה, כמעט שלא דיבר כלל על מה שעבר, עד שנה לפני פטירתו, אז לאחר מסע שכנועים של המשפחה  שוכנע לערוך נסיעה משפחתית לפולין, שכללה ביקור בכפר הולדתו. "הלכנו לבקר במקום שבו אחותו נרצחה ואז היתה הפעם הראשונה שבה הוא דיבר".

למרות השתיקה ארוכת השנים מספרת כספי כי אירועי השואה נכחו ביום יום של אביה ואף של החברה. אחד הגורמים לכך היה הדמיון בין שמו של שמשון לשמו של אחיו שנרצח: "לא פעם היה מגיע אליו מכתב או שהיתה יוצאת חשבונית עם השם 'שמעון זליג' במקום שמשון. זו טעות תמימה של מזכירה שלא שמעה טוב, שמעון זה גם שם הרבה יותר נפוץ. בכל פעם שזה קרה כאילו נחתה עליו מכה, והוא היה דורש שיתקנו מיד את השם. מאחר שהוא לא דיבר, אנחנו בתור הילדים הרבה שנים לא הבנו את ההתעקשות, רק שנים לאחר מכן הפאזל התחבר".

"נושא המשפחה היה ערך עליון – שישי בערב כולם בצו 8 מתייצבים". זליג עם רעייתו ברכה (באדיבות המשפחה)

היו עוד אופנים שאת חושבת שההיסטוריה שלו השפיעה על חייו הבוגרים?
"הוא היה פילנתרופ וראש אגודת הידידים של שמואל הרופא, בית חולים גריאטרי בבאר יעקב. לתרום לאיכילוב או בילינסון זה סקסי, אבל מוסד גריאטרי? זה משהו שגם בקרב תורמים לא נחשב למושך ואני תמיד שייכתי את זה להיותו ניצול שואה, למרות שאני לא יודעת בוודאות אם זה נכון. הוא גייס לנושא את מני פאר ובכל שנה היה נערך אירוע מכירות פומביות בהנחיית פאר שהכנסותיו הוקדשו לבית החולים.

"חוץ מזה נושא המשפחה היה ערך עליון – שישי בערב כולם בצו 8 מתייצבים, לא אכפת לו אם יש צד שני, אין צד שני, מבחינתו כל הילדים צריכים להגיע. היינו עורכים גם הרבה טיולים משפחתיים יחד".

כיום ממשיכה פעילותה של החברה המשפחתית להתמקד בעיר ראשון לציון. בין היתר בונה החברה פרוייקט בן חמישה מגדלי מגורים וכ-300 יח"ד בשכונת ראשונים בעיר, בסמוך לקניון עזריאלי. השלישי מבין החמישה מתאכלס בימים אלה. פרוייקט נוסף בונה החברה במתחם האלף בעיר. כמו כן לאחרונה השלימה החברה פרוייקט בשכונת רמת אביב ג', אשר ליד הדגם המוקטן שלו הצטלם שמשון בצילום בראש הכתבה, אך נפטר לפני הוצאת היתר הבניה. כספי מציינת בסיפוק כי בשנים האחרונות החלו גם ראשוני הדור השלישי של המשפחה לעבוד בחברה שהקים סבם.