"ההחלטה איך ייראה שיקום יישובי העוטף צריכה להיות אך ורק של התושבים"

פעמיים נאלצה מדינת ישראל ליישב מחדש כמות גדולה של תושבים שפונו מבתיהם. הפעם הראשונה הייתה עם פינוי סיני, בסוף שנות ה-70, והשנייה לאחר ההתנתקות, בשנת 2006. אף אחד מהמקרים אינו דומה למצב בו נמצאים כיום מפוני העוטף. לא מבחינת נסיבות הפינוי, לא מבחינת האפשרות לחזור ליישובים המקוריים ולא מבחינת האתגרים הכרוכים בחזרה למקום בו חוו אסון בלתי נתפס.

אך על אף השוני, ניתן ומומלץ ללמוד מניסיון העבר. את לקחי השיקום של מפוני סיני, שהתיישבו מחדש ברחבי הארץ באופן עצמאי, ניסו ליישם לאחר ההתנתקות על ידי שמירה על הקהילות הקיימות ויישובן מחדש כמקשה אחת. כעת, יש ליישם את לקחי השיקום של מפוני ההתנתקות ובראשם ההבנה שמי שצריך לנהל את תהליך השיקום, לקבוע כיצד יתבצע ובאיזה אופן ישוקמו היישובים הקיימים הם אך ורק התושבים עצמם.

"אין לחזור על הניסיון הכושל של ניהול השיקום על ידי מנהלה של קומיסרים מטעם השלטון, כפי שהיה ב-2006", טוען בני פרי, שותף מייסד במשרד V5 אדריכלים. "חלק גדול מהתושבים שפונו לא הסכימו עם שום דבר ממה שנעשה שם, חלקם סירבו ללכת עם המתווה הממשלתי, עשו בחירות עצמאיות ונותרו עם כעס גדול עד היום. זה לא צריך לקרות שוב. צריכה להיות כאן הסכמה מלאה וצריך להיות כאן ניהול עצמי נכון".

לצאת מהמשבר חזקים יותר

"אחרי ההרס, האובדן והחורבן שחוו, על התושבים לחוות בעצמם את תהליך ההתחדשות מראשיתו", אומר פרי. "הניהול העצמי של תהליך ההתחדשות יחזק אותם, יגביר את המוטיבציה שלהם ויחזיר להם את תחושת השייכות למקום מגוריהם. בנוסף, ניהול התהליך יאפשר לתושבים לבצע שינויים שיאפשרו ליישובים המשוקמים להיות חזקים ואיכותיים יותר".

על אילו שינויים למשל אתה מדבר?

"אני לא רוצה להכתיב שום דבר, אני פשוט חושב שההחלטות צריכות להיות בידי התושבים ושתהליך השיקום הוא הזדמנות לעשות חושבים ולהתוות מסלול מחדש. צריך להיות משהו יותר טוב ממה שהיה, מכל הבחינות. אין כל דרך אחרת לשקם את החוסן הלאומי אלא בידיעה שיצאנו מחוזקים מהמשבר. אולי זו אפשרות לבצע שינוי מבני וניהולי של היישובים, לאחד תקורות, לשפר את הניהול, לחזק את ההנהגה".

למה הכוונה ב"לאחד תקורות"?

"אני חושב שאחת הבעיות שלנו בארץ, באופן כללי, זה הביזור. הקמנו המון יישובים קטנים, לא הבנו שאנחנו הולכים להיות מדינה מאוד צפופה, שנמצאת כבר 75 שנה במצב חירום. אנחנו לא בנויים נכון מבחינה ניהולית והיישובים שלנו פגיעים בגלל שאנחנו מבוזרים. בהיבט הבטחוני, למשל, במקום שלכל יישוב יהיה ניהול עצמי וכיתת כוננות עצמאית, בניתוק מוחלט מהאחרים, אולי עדיף לאחד תקורות ולהקצות יותר אנשים לניהול הביטחון האזורי? אולי זה נכון בכל ההיבטים? לעשות מעין אשכולות של יישובים בכל הארץ. גם מבחינת הרשויות המקומיות - יש כיום עשרות רשויות, אני לא בטוח שצריך יותר מ-10-20 ושעוטף עזה כולו צריך אולי להיות תחת ארגון אחד חזק".

הפתרונות יגיעו מהבנת צרכי התושבים

לדברי פרי, על המדינה להעמיד לרשות תושבי העוטף את כל האמצעים הנדרשים לתכנון השיקום, ולסייע להם בניהול ובייעוץ, אך ההחלטות שיכתיבו כיצד ייראה הפרק הבא בחייהם צריכות להיות שלהם ורק שלהם. על מנת לעשות את ההחלטות הנכונות, יצטרכו התושבים לקבוע את עמדותיהם במגוון נושאים. אחד מהם הוא הנושא הניהולי של היישובים, נושא נוסף הוא המבנה הפיזי – האם היישובים ייראו בעתיד כפי שהיו לפני אסון השביעי באוקטובר או שישנו את צורתם?

בתור ארכיטקט, היית חושב לעשות שינוי בצורתם של היישובים?

"הפתרונות צריכים להגיע מתוך הבנת הצרכים הייחודיים של כל יישוב ויישוב, אבל אם שואלים אותי כארכיטקט – כן, הייתי מציע לעשות שינוי. אני רואה, למשל, את צילומי האוויר של בארי, שרואים בהם מבנים טוריים בשורות, כמו רחובות עירוניים. אישית, אני חושב שליישוב כפרי זה פחות מתאים, אבל זו דעתי. אני  הייתי פועל בשני מישורים מקבילים: מחד-  מגביר את האינדיבידואליזם של כל אחד. אם כבר גרים בכפר, אז שכל בית יעמוד בפני עצמו, עם ירוק מסביב. מאידך- הייתי מחזק את הקהילתיות באמצעות הבניה השכונתית לתכנן קיבוץ או יישוב כפרי זו אמנות, ויש כל מיני אפשרויות, כמו לדוגמה בנייה בחצאי מעגלים, בדומה למבנה של קיבוץ נהלל - כל בית פונה מצד אחד החוצה, אל הנוף ואל המשק, אבל מצד שני יוצא תמיד לכיוון איזה מרכז, כי בסך הכל אלו יישובים שהקהילתיות בהם מאוד חשובה". בנוסף- הייתי בונה את הבתים מחדש, הרבה יותר חזקים, הייתי מגדיל אותם, שיהיה לכל אחד קצת יותר ממה שהיה קודם, בכל היבט.

"האופי הקיבוצי שונה מאוד מאופי התכנון העירוני המודרני", מוסיפה טלי דראל, שותפה ב-V5 אדריכלים. "המאפיינים אחרים. הפיזור של המרחבים הציבוריים הוא שיקול מאוד מרכזי. אנשי המקצוע שילוו את התהליך צריכים ממש ללמוד את האופי של היישוב והתושבים ולאפשר להם לקחת חלק בתכנון".

פרי ודראל מציינים שורה של שאלות נוספות לגביהן יצטרכו התושבים לגבש את עמדתם כבר בתחילת התהליך: האם ישמרו את המבנה החברתי והקהילתי הקיים או שיקימו קהילה חדשה ומשודרגת? כיצד ירצו לשמר את זכר אירועי השביעי באוקטובר? וכמובן – מה יהיו סידורי הביטחון החדשים שלהם?

בנוסף, על מנת להבטיח יישובים חזקים יותר לאורך זמן, מציע פרי לחשוב מחדש גם על אמצעי הקיום של התושבים. "לתפיסתי, יישובים חזקים הם יישובים שיש בהם גיוון תעסוקתי. אם אתה מתבסס רק על חקלאות, לפעמים יש משברים קשים בתחום שיכולים לערער את היישוב. כך גם אם אתה תלוי רק במפעל אחד מסוים. אם כבר משקמים את היישובים, הייתי מחפש את אמצעי הקיום שלהם במגוון תחומים. דוגמאות מוצלחות כמו "ניר-לט" ו"דפוס בארי" אינן מספיקות, אם כי הן מעידות על הכיוון הנכון. הייתי מקים, למשל, לכל חמישה יישובים מרכז תעשייתי קטן, הייתי פותח חממת סטארט-אפים. צריך לייצר תעסוקה באזור, יש שם אנשים מצוינים ואם לא תהיה להם תעסוקה מתאימה, הם לא יישארו ביישובים האלה".

פשוט צריך לשאול

השיקום, אשר יהווה מעין מיזוג בין הקיים שהקהילה מבקשת להשאיר לבין השינויים הנדרשים, יצריך תהליך אפיון מעמיק שעשוי לקחת זמן, ולכן יש להתחיל בביצועו באופן מיידי. אבל כפי שעולה מהשטח – לא רק שמרבית תושבי העוטף אינם מעורבים בתהליך, הם גם לא מקבלים עדכונים בנוגע להתקדמותו.

"יש הרבה אפלוליות סביב הנושא הזה וממה שאני שומע כל נושא השיקום יוצא החוצה", אומר יאן סטדין, תושב העוטף ובעלים של YSLA – אחד המשרדים הגדולים בדרום לאדריכלות נוף. "אני חושב שפנו לנציג או שניים מכל יישוב אבל למען האמת, לא נראה לי ששואלים את התושבים מה באמת הרצון שלהם, מה חשוב להם היום, ולדעתי הצרכים שלפני ואחרי אותו יום ארור מאוד השתנו. הפרספקטיבה שדרכה חיו רוב אנשי העוטף, האינטרסים, סדרי העדיפויות, הכל שונה לחלוטין וצריך להיות קשר מהותי בין התושב עצמו לבין תהליך השיקום".

סטדין, שנולד וגדל בקיבוץ עין השלושה, עבר עם משפחתו לפני חודשיים למושב דקל. בעקבות השביעי באוקטובר פונו למלון באילת, בו חיו עד לאחרונה, אך בהיעדר תשובות או אופק נראה לעין לחזרה ליישובים, החליטו לעבור לדירה בעיר, משם ממשיך סטדין להפעיל גם את העסק. בתחילת המלחמה, הוא מספר, ניסה להתנדב למנהלת תקומה על מנת לתרום מניסיונו כתושב העוטף וכאיש מקצוע לטובת תהליך השיקום, אבל הניסיון לא צלח.

אם היית מעורב בתהליך, על מה היית שם דגש?

"אני חושב שנושא מהותי מאוד הוא האחדות. ההרגשה שכולנו יחד באותה סירה ולא כל יישוב לעצמו. כרגע, הן מבחינת המועצה והן מבחינת המדינה, לא מתייחסים לכל היישובים באותה צורה ויש ישובים שמרגישים מאוד מקופחים. אז בראש ובראשונה, לדעתי, השיקום צריך להיות יותר מאחד, יותר קהילתי, לגרום לכולם להרגיש שהם חלק מהמועצה ושיש להם זכויות שוות, שלא נפגעות לפי מי שטבחו בו יותר או שספג יותר. כולנו עמדנו באותו יום נוראי בחרדה הקיומית הכי גדולה שיש, וגם ליישובים הרחוקים יותר הגיעו, למרות הכל".

מה לגבי המבנה וההתנהלות של היישובים?

"מהניסיון שיש לי בשתי תצורות היישובים הקיימים במועצת אשכול – קיבוץ ומושב, אני חושב שהם בנויים אחרת לחלוטין. לדעתי, ברמה הקהילתית, הניהולית, ברמת ההכלה וההכוונה, המושבים לוקים בחסר לעומת הקיבוצים, אבל זה גם חלק מאופי החיים ומהמבנה השונה ולא כולם רוצים לשנות את זה. מעבר לכך, זה הזמן לחזק את היישובים היותר חלשים, את השירותים הבריאותיים שיש בהם מחסור מאוד גדול באזור הזה, את נושא המסחר, התעסוקה והתעשייה שלא קיים כאן כמעט. ומבחינה ביטחונית, לדעתי אחד הכשלים הכי גדולים בשביעי באוקטובר היה שנמוך כיתות הכוננות ביישובים. זה לא הפתרון הביטחוני שעליו צריכים להתבסס, אבל חייבים שתהיה לכל יישוב את היכולת להתגונן, בין אם זה ברמה היישובית או המועצתית".

מהמקום המקצועי שלך, היית מציע לשנות את המבנה הפיזי של היישובים?

"לדעתי נעשה הרבה עוול בכל הנושא של הבנייה החדשה ביישובים וגם החשיבות של הנוף מקבלת פחות ביטוי. אני הולך היום במושבים או בקיבוצים  ורואה פתאום חומות, צפיפות, דברים שבאזור כזה, כביכול, אין שום סיבה שיהיו. במושבים, למשל, הכל מבוסס על כבישים במקום להתבסס על שבילי הליכה או למצוא פתרונות אחרים. יש ערים כמו כפר סבא שאתה יכול לחצות את כל העיר בלי לעבור כביש. הכל דרך הפארקים, דרך הריאות הירוקות של העיר. וזה משהו שביישובים הספציפיים האלה לא נלקח בחשבון. מסתכלים עליהם מבחינה תכנונית כמו על ערים, וההיפך הוא הנכון. זו בנייה שהיא לא רק כפרית אלא חקלאית, ולא רק חקלאית אלא גם עובדת בשונה מאשר ברוב היישובים בארץ. העוטף הוא חלקת ארץ שאין כמוה, באמת ובתמים. השטחים, השדות והנופים הם חלק בלתי נפרד מזה, אבל זה בעיקר האנשים. אנשים שמושרשים באדמה, שאכפת להם מהאדמה ואחד מהשני. האנשים האלה נפגעו, נטבחו, התפרקו להם החיים מכל הבחינות, ואני חושב שכדי שהם יצליחו לבנות אותם מחדש צריך לשאול אותם מה הם רוצים. פשוט צריך לשאול".

לפרטים נוספים >>