בעל החנות השתלט על שני מרחבים מוגנים קומתיים ונתבע ע"י הדיירים. כך החליט המפקח

נציגות הבית המשותף בבניין המשרדים "בית רמז" שבמרכז נתניה תבעה את אחד מבעלי החנויות בבניין, לאחר שהשתלט על שני מרחבים מוגנים קומתיים (ממ"קים) בבניין. בהחלטת המפקח על רישום מקרקעין ארז שטיינברג, שניתנה בספטמבר, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, נקבע כי ניתן לבטל רישיון שימוש אם לא ניתנה בגינו תמורה מהותית ואין הסכמה של כלל הדיירים.

בכתב התביעה עתרה הנציגות לסילוק ידו של הנתבע מרכוש משותף – שני מרחבים מוגנים קומתיים (ממ"ק) הנמצאים בקומת הקרקע, אחד מהם ממוקם בסמיכות לחנות. כמן כן התבקש צו המורה לנתבע לסלק ציוד ורכוש המוצבים דרך קבע בלובי הקומתי בחזית החנות. לטענת הנציגות, הנתבע משתמש בלעדית ולבדו ברכוש המשותף באופן השולל מיתר בעלי הדירות את האפשרות להשתמש באופן רגיל וסביר ברכוש המשותף, ומשכך עליו לפנות את המרחבים המוגנים ולסלק את הציוד שהוצב בלובי. כמו כן, עתרה הנציגות לסעד של 3,486 שקל בגין אי תשלום דמי ניהול.

בכתב ההגנה מטעם הנתבע הוכחשו טענות הנציגות ונטען כי מדובר בתביעה "נקמנית" המוגשת בחוסר תום לב תוך אפליית הנתבע ביחס לבעלי דירות אחרים וזאת רק בשל ביקורת שמתח על התנהלות הנציגות. לטענתו ננקטת כלפיו גישה בררנית של "איפה ואיפה" ונתן כדוגמה את משרד הפנים ששוכר נכס שבבעלותו של יו"ר הנציגות ומסיג גבול בחלקים משמעותיים של הרכוש המשותף באישור הבעלים ומבלי שנעשה נגדו דבר. הנתבע העלה טרוניות רבות שעיקרן הוא שהבית המשותף מנוהל לטובת בעלי הנכסים הגדולים על חשבון בעלי הנכסים הקטנים - בהם הנתבע, בחוסר שקיפות, תוך ניגוד עניינים וקיפוח זכויות המיעוט.

בעקבות דיון שנערך במאי 2021 הסכימו הצדדים כי הנתבע ישלם את החוב, יפנה את אחד המרחבים המוגנים, ויפנה את רוב הציוד. המחלוקת נותרה לגבי פינוי ארון תצוגה ופינוי המרחב המוגן השני

בנוסף טען הנתבע שניתנה זכות שימוש ייחודית על פי הסכם עם הקבלן מדצמבר 2002 באחד המרחבים המוגנים. ביחס למרחב השני טען  כי ניתנה לו זכות שימוש על פי הסכם עם חברת הניהול הקודמת. ביחס לשני המרחבים המוגנים נטען כי לא הובעה כל מחאה מצד מי מבעלי הדירות לאורך השנים באופן המלמד על הסכמתם לשימוש הייחודי שנעשה שם על ידי הנתבע. משכך אין עילה לסילוק יד. אשר לציוד המוצב בלובי הקומתי ציין הנתבע כי הוא אכן מציב מכונת הדפסה על גבי עגלה ניידת מחוץ לנכס שבבעלותו, אולם הוא עושה כן באופן ארעי ועל כן אין בכך הפרעה לשימוש ברכוש המשותף.

בעקבות דיון שנערך במאי 2021 הסכימו הצדדים כי הנתבע ישלם את החוב, יפנה את אחד המרחבים המוגנים, ויפנה את רוב הציוד. המחלוקת נותרה לגבי פינוי ארון תצוגה ופינוי המרחב המוגן השני. לאחר דיון בהוכחות טענה הנציגות שלדייר אין זכות קניינית במרחב, וכי השימוש שהתאפשר לו הוא רישון ללא תמורה וללא דמי שכירות שניתן לבטל בכל עת, דחתה את הטענות להתנכלת והציגה מקרים שונים שבהם פינתה דיירים.

הדייר טען כי בידיו רישיון בתמורה שלא ניתן לבטלו, המאפשר לעשות שימוש ייחודי ובלעדי במרחב המזרחי, על פי הסכם רכישה עם היזם שבנה את הבית וכחלק בלתי נפרד ממנו. הוא הבהיר שהרישיון נעשה תמורת תשלום ובהסכמת הדיירים ל-25 שנה ודחה את טענות הנציגות כיוון שהמקרים שהם הציגו הם לרישיון ללא תמורה.

"הסגות גבול מצד השכנים אינן יכולות לשמש הכשר למעשי הנתבע" 

המפקח ציין כי "אפילו אם היה ניתן להצמיד קניינית את המרחב לחנות הנתבע, ברור כי לשם כך נדרשת הסכמת כל בעלי הדירות. הסכמות קנייניות כאמור לא קיימות בענייננו. עם זאת, בעלי הדירות בהחלט יכולים להסכים על הענקת זכות שימוש ייחודית למי מהם ברכוש המשותף. בשונה מהסכמה למתן זכות קניינית, הטעונה מסמך בכתב, והיכולה להיעשות כאמור רק על דרך של הצמדה, רישיון לעניין שימוש ייחודי ברכוש המשותף יכול להינתן גם בעל פה, או להילמד מהנסיבות, אולם מתן רשות כאמור חייב להיות מוכח במידה הנדרשת ועל בסיס ראיות מספקות.

בסופו של דבר קבע כי אין כל מניעה לפנות את הנתבע מהמרחב המזרחי ועליו לסלק את ארון התצוגה אשר הוצב בכניסה לחנות. "הסגות גבול ככל שנעשו ברכוש המשותף על ידי מי מבעלי הדירות האחרים, אין הן יכולות לשמש הכשר למעשיו של הנתבע"