"הולילנד היה המרד הדרמטי הראשון שלי, והתפטרתי. אחרי 16 שנה הייתי עדת מדינה בתיק"

אורנה אנג'ל, יו"ר התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל, מתארחת השבוע במדור ומספרת על  אדריכל סעדיה מנדל ז"ל שלימד אותה שאדריכלות זה הרבה יותר מלתכנן בניין, איך הצליחה להכניס ערכים חברתיים כלכליים כלפי העובדים בשיכון ובינוי, ועל החלום שלה בילדותה: חנות ספרים שתהיה בתוך גינה. 

יוזמות ופעילות מאז תחילת המלחמה:
"בהתחלה התגייסנו בהתאחדות כמו כולם לכביסות, הסעות, בייביסיטר למי שצריך - כמו רב סרן מילואימניקית עם 6 ילדים שקיבלה צו 8. ואז התחילו לדבר על נושא בניית ממ"דים בהליך מקוצר, והרגשתי שנולדה לנו הזדמנות להפוך את התהליך ליותר יעיל עבור מי שירצה לבנות ככה, נעזור במה שאנחנו מומחים בו. אחד הדברים הראשונים שהבנו, הוא שהפוליטיקאים מבטיחים דבר אחד, אבל המציאות היא לא בדיוק כמו מסיבות העיתונאים. היה די ברור מההתחלה שחלק גדול מאד מהאנשים, שהם לא במצב כלכלי מזהיר, יבנו ממ"ד בדרך הזו בגלל הפחדים והחרדות.

"חשבנו שזה יהיה נורא אם אנשים ישקיעו כל כך הרבה כסף, בין 150 ל-200 אלף שקל, ואז יסתבר להם כשתיגמר המלחמה, שהם עשו משהו לא חוקי. לכן מתוך תחושה שחשוב לעזור בכל נושא המיגון, נרתמו אצלנו כמה מהאדריכליות שהחוזקה שלהן היא איך לבנות את הממ"דים בצורה מהירה ועניינית. הפונים עונים על כמה שאלות ואפשר לתת להם תשובה מהירה אם הם מתאימים למודל הזה או לא. הן מקבלות את הפניות, ממפות אותן, רואות מי עומד בקריטריונים והאותיות הקטנות".

איך המלחמה השפיעה על העבודה שלי בשבועות האחרונים:
"בשבועיים-שלושה הראשונים אני וכל מי שסביבי עצרנו הכל כדי לעשות מקסימום התנדבויות. גם אם הייתי רוצה לעבוד לא היה עם מי. עכשיו מתחילה לחזור איזושהי שגרה עצובה ומתחילים לאסוף את עצמנו, אבל עדיין אין פועלים, והמצב מורכב בתחום שלנו. אני עובדת עכשיו למשל על טופס 4 בפרויקט בתל אביב, וכדי לעשות טופס 4 צריך לעבור דרך כיבוי אש, דרך הפיקוח של העירייה, חברת חשמל, אתה צריך לראות שהכל כמו שצריך לקראת הבדיקות. וזה אחרי שבשבועיים הראשונים אחרי ה-7.10 אי אפשר בכלל היה לעבוד בתל אביב כי כל האתרים נסגרו.

"אחר כך החליטו שאפשר לחזור אבל אי אפשר לחזור עם כל הפועלים. זה מאוד מורכב, כי אתה חתום על חוזים עם אנשים, לפיהם אתה צריך לקבל טופס 4 בתאריך מסוים, ורק אז אתה מקבל כספים. לכל אחד יש את השרשרת שלו - אנחנו לא עומדים ביעד שהצבנו לעצמנו באותו פרויקט בתל אביב, ואז אתה תופס את האינסטלטור שאומר שהוא מאוד רוצה לבוא אבל הוא לא יכול לעשות את העבודה הזו לבד, כי יש לו עובדים מהשטחים שלא יכולים להגיע".

חוויה מכוננת במהלך הקריירה:
"התוכניות של פרויקט 'הולילנד' נחתו על שולחני, כשהייתי ראש צוות תכנון וסגנית מתכנן מחוז ירושלים. שם עמד למבחן הכבוד שאני רוכשת למקצוע שלי ולחברים שלי, לזה שאנחנו לומדים 6 שנים, עושים שנים של סטאז' ועושים בחינה קשה. היום בכלל זו דרך ארוכה ומתישה להגיע לרמה של מקצועיות, ועמדו מולי אנשים שלא היה להם מינימום של הערכה, לא לאדריכלים ובטח לא לאיך לתכנן נכון, וכשנדרשתי 'לשתף פעולה' עם הפרויקט הזה זה היה המרד הדרמטי הראשון שלי.

"למדתי לשמור על היושרה שלי בכל מחיר, גם במחיר כבד, כי נאלצתי לעזוב את הוועדה המחוזית. מתוקף תפקידי הייתי צריכה לאשר את הפרויקט הזה ועשיתי הרבה גלים כדי שלא יאשרו אותו. ובסופו של דבר נשארתי מאוד בודדה במערכה. חתמתי על התוכניות 'אדריכלית אורנה אנג'ל חותמת תחת מחאה' והתפטרתי. לימים, כעבור 16-17 שנה הייתי עדת מדינה בתיק הזה".

טעות שלמדתי ממנה:
"יש לי תכונה שאני אמביוולנטית לגביה. אני מלאת תשוקה למה שאני עושה ואני תופסת מאוד מהר את הדברים, והרבה פעמים אני לא מבינה, באיזה סוג של אטימות אולי, שלא כולם ככה, ואז הייתי הרבה פעמים מתפוצצת. אילו רק הייתי מצליחה יותר להחזיק את עצמי, מה שקורה לי יותר עם בגרותי, אז היה אפשר להגיע לתוצאות הרצויות ולא למשברים דרמטיים או פרידות דרמטיות".

דמות שהשפיעה עלי במיוחד:
" אדריכל סעדיה מנדל ז"ל. אולי בימים האלה הזכרונות ממנו עולים אצלי יותר, כי הוא היה ההיפך ממני בדעות הפוליטיות שלו. אדם מדהים ומורה מעולה. הוא היה המנחה שלי בפרויקט הגמר בבצלאל ולמדתי ממנו על החשיבות החברתית של המקצוע שלנו, ועל כך שזה הרבה יותר מסתם לשבת ולתכנן בניין טוב, או בית טוב, או מתחם טוב. אלא שבתכנון טוב אתה גורם לאושר של בני אדם. למדתי ממנו בענק על החשיבות של המרחב הציבורי.

"לימים תכננתי את נמל תל אביב, פרויקט שקיבל הרבה מחמאות, אבל את המחמאה הכי גדולה קיבלתי ממנו, ודווקא על זה שהצלחתי לנהל כזה פרויקט. מחמאה ממנו זה היה כמו לקבל מחמאה מהסגן של אלוהים. התחנכתי במשרד שלו, שזה משרד שעשה את ימין משה ואת יפו העתיקה. קיבלתי ממנו את ההבנה ששימור זה לא רק שימור היסטורי ומורשת, שלימים הבנתי שזה חלק מקיימות, אלא את זה ששימור הוא גם כלכלי. למדתי להתעקש על שימור ולא להיכנע כששמים לך המון אקסלים ומספרים, וללמוד שאתה גם יכול לשים את המספרים שלך אם אתה מאמין בפרויקט ובזה שהוא נכון. חלק מהעקשנות שלי קיבלתי ממנו".

''למדתי לשמור על היושרה בכל מחיר''. פרויקט הולילנד בירושלים (שאטרסטוק)

ההצלחה הכי גדולה שלי עד היום:
"בשנים שהייתי בשיכון ובינוי הצלחתי להכניס לתוך תאגיד מאוד מיושן, מאוד גדול, עשיר וחזק, גם ערכים חברתיים וכלכליים כלפי העובדים. בתקופה שלי הייתה גם פריחה מטורפת של בנייה שהיא הרבה יותר ירוקה. היום לא נשאר מזה כלום אבל באותן שנים זה היה מאוד משמעותי לי מקצועית. שכל החשיבה של קיימות שהיא גם כלכלית וגם חברתית וגם סביבתית יכולה להתקיים בתאגיד גדול שהיעדים הברורים שלו הם כסף לבעלי המניות".

העצה שלי למי שנמצא בתחילת דרכו:
"לזכור כמה קשה עבדת, כמה שנים למדת, כמה זמן עשית סטאז' לא פשוט במשרד בשביל זה, ולסמוך על עצמך לאורך כל הדרך. כי אם אתה לא תסמוך על עצמך אף אחד אחר לא יסמוך עליך".

ההחלטה הראשונה שהייתי מקבלת אם הייתי שר הבינוי והשיכון: 
"הייתי מפחיתה בירוקרטיה בצורה קיצונית, כדי לקצר לוחות זמנים ותהליכים. וגם לוקחת על זה אחריות. זו אחת הבעיות הכי קשות בענף התכנון והבנייה. זה מעכב, זה גורם לכך שהיכולת של אנשי מקצוע לקחת אחריות הולכת ופוחתת. וכשאין לקיחת אחריות אז אין גם נשיאה באחריות. וזה גורם למציאות התחבורתית והתכנונית, מקומות מאוד שונים בארץ שנראים אותו הדבר.

"אנחנו המדינה הכי יקרה והכי מכוערת. חוסר יכולת כפקיד לקחת אחריות בלי שהפוליטיקאים מיד מקפדים לך את הראש היא בעוכרנו במקצוע הזה באופן דרמטי. הייתי מדייקת גם את הפריצות הנוראית שיש פה, בין אנשים שלמדו שנים רבות ארכיטקטורה ותכנון, וכרגע נושפים בעורפם גיאוגרפים שיכלו ללמוד גם טבחות תואר ראשון, שמסוגלים להיות מאוד משמעותיים בתכנון בישראל, בתפקידים הכי בכירים במנהל התכנון ובכל מה שקשור בתכנון במדינה".  

‎הדבר המרכזי שלדעתי אנשים לא מבינים לגבי תחום הנדל"ן:
"שלא מבינים את האפקט הדרמטי של זה בכל פרמטר - חברתי, כלכלי, סביבתי. זה לא רק לעשות כסף וללכת הביתה. אפשר לעשות כסף גם בלי לדפוק את הסביבה, זה מה שהקיימות אומרת, ואנחנו מסרבים להבין שהעולם המערבי כבר נוהג לפי זה. אנחנו מעצמת הייטק ולא יכולים להיות מעצמת איכות?".

קולגה שאני מעריכה במיוחד:
"את הצעירים שלנו אני ממש מעריכה - האדריכליות הצעירות אצלנו שלקחו על עצמן את נושא הממ"דים, נשים שבלי קשר לזה אני מעריכה. הדור הצעיר הרבה יותר טוב מאיתנו".

הפרויקט האהוב עלי:
"נמל תל אביב. אני אוהבת אותו לא רק בגלל שהייתי מעורבת בו, אלא כי בשבילי הוא סמל לחשיבה ארוכת טווח. 'אוצר מפעלי ים' שהייתי המנכ"לית שלה אז, היא חברה ממשלתית, והייתי בעצם תקועה בתוך עיר. עשינו את הנמל ב-2001, והוא קבע רף שאחריו התחילו לדבר על מרחב ציבורי. זה קבע רף כלכלי של כמה כסף אתה משקיע במרחב הציבורי, חוסר ההתפשרות על איכות החומרים, מחשבה חברתית, השיתוף עם ועד הסביבה, העירייה, הממשלה. רציתי שיהיה 'דק' לנסוע עליו עם אופניים, אמרתי שחייבים לפתוח את הגבולות, אי אפשר שהנמל יהיה סגור בגבולות. זה פרויקט בר קיימא שמתפתח ומשפיע על כל הסביבה שלו".

''פרויקט בר קיימא שמשפיע על כל הסביבה שלו'', נמל תל אביב (שאטרסטוק)

הדבר שאני הכי אוהבת לעשות מחוץ לשעות העבודה:
"לקרוא ולעבוד בגינה".

אם לא הייתי אדריכלית הייתי...
"כשהייתי קטנה חלמתי שתהיה לי חנות ספרים שתהיה בתוך גינה, ותהיה גם בית קפה וספריה". 

התחזית שלי לשנה הקרובה:
"אני מקווה שמתוך הכאב הנורא הזה של המלחמה, יבינו שחלק מהתרופה של השיקום יכולה להיות קשורה באיכות, בתכנון נכון, בלתקן את כל הטעויות הפיזיות שאנחנו עושים. כי בסוף רוב החיים שלנו אנחנו במרחב הציבורי או במקומות בנויים. וכשנהנים, ומתפקדים טוב במרחב הציבורי זה מייצר נחת רוח ושקט. צריך להסתכל על הדברים אחרת. עוד 20 שנה אנחנו הולכים להכפיל את עצמנו והשטח שלנו לא גדל ולכן אנחנו צריכים לחשוב אחרת על בנייה, אי אפשר לבנות בבאר שבע ובחדרה את אותם המגדלים.

"מדינה שלמה, בימים של שקט, עפה לחו"ל בכל הזדמנות ואומרת 'וואו איזה מדהים'. מה וואו? אנחנו מעצמת הייטק, גם לנו יכול להיות מדהים, לילדים שלנו. יש אינספור מחקרים שמראים שכשהמרחב הציבורי הוא מכבד ונעים ומוצל, והתחבורה הציבורית פועלת בצורה נוחה ומסונכרנת על מקומות המגורים ומקומות העבודה, וכשאתה לא כל היום תקוע בפקקים במקום להיות עם המשפחה שלך, אז החיים יותר נוחים לך. ואם אתה נמצא במשרדים בלי אור ואוורור טבעי אז כל היום כואב לך הראש".