פסק דין: על המדינה לתעדף הריסות בנייה לא חוקיות בקרקעות פרטיות על פני קרקעות מדינה

בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, פסק שיש מקום לתעדף אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית בקרקע פרטית על פני אכיפה בקרקעות המדינה. כך עולה מפסק דין שנתנה השופטת חני סלוטקי בחודש שעבר. פסק הדין עסק בעתירה של ארבעה בעלי קרקע פרטית בנוגע לצווי הריסה שניתנו על בנייה חדשה של פולשים בקרקע שלהם סמוך לנבטים. העתירה הופנתה נגד הרשות לאכיפה במקרקעין, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום וכן לנציג שבט בפזורה, בעקבות התחייבות המדינה לפנות את המבנים בקרקעות שלהם..

בעתירה דרשו העותרים מהרשויות לפעול להוצאת צווי הריסה שיפוטיים ומימוש צווי הריסה מנהליים כדי להביא לפינוי השבט שנמצא שנים רבות בקרקע הרשומה על שם העותרים. הפולשים בנו בחלקה מבנים ללא היתר ולפי הנטען בעתירה הבנייה הבלתי חוקית נמשכת כל הזמן.

במהלך השנים פלשו בני שבט אבו קוידר לחלקה הפרטית והקימו עליה מבנים ללא היתר. בשנת 2006 פלשה המדינה עצמה לחלקה הפרטית והקימה עבור הפולשים 14 מבני חינוך בתוך החלקה הפרטית וללא היתרי בנייה כחוק.  

לעתירה זו קדמו עתירה נוספת מ-2012 ובקשות נוספות שבהן התבקשו פעולות דומות שנמחקו עקב הצהרת המדינה כי אינה מאפשרת בנייה חדשה. אך מאז עבר עשור, שבמהלכו נעשו פעולות להעברת השבט לרהט בעקבות הסכם עם השבט מ-1998, אך הפתרון הזה כבר נמצא לא רלוונטי, בשל התנגדות עיריית רהט, וכי מעטים מהשבט חתמו על הסכמי פינוי,  ולא נמצא פתרון חלופי.

במהלך השנים פלשו בני שבט אבו קוידר לחלקה הפרטית והקימו עליה מבנים ללא היתר. בשנת 2006 פלשה המדינה עצמה לחלקה הפרטית והקימה עבור הפולשים 14 מבני חינוך בתוך החלקה הפרטית וללא היתרי בנייה כחוק

 

מהעתירות של בני השבט בשנים 2003 ו-2008 בדרישה ליישום ההסכם ומהתגובות להן עולה כי המדינה לא קיבלה את  אישור מועצת מקרקעי ישראל לחלופה של רהט וחלופות אחרות נדחו על ידי השבט. ב-2013 בתגובה לעתירות טענה המדינה שלאור המצב המורכב הפינוי ישולם תוך שש שנים, ובזמן זה אסורה כל בנייה חדשה. העניין הגיע גם לבית משפט העליון שדחה סופית ב-2016 את הערעור לאור הצהרת המדינה בדבר בלימת המשך הבנייה הבלתי חוקית בקרקע והתקדמות הליכי התכנון וההסדרה.

העותרים: "על כף המאזניים עומדת הפגיעה הקשה בזכות הקניין" 

העותרים בפסק הדין הנוכחי טענו שבניגוד להצהרה לעליון המדינה מאפשרת להמשיך לבנות בקרקע,  ושיש לפעול מיידית להסכם פינוי עם הפולשים ולנקוט הליכים משפטיים נגד כל פולש, אחרת הפינוי יימשך עוד שנים ארוכות. עוד טענו על מדיניות של היעדר אכיפה. הם התייחסו לטענת המדינה על סדרי עדיפויות המתעלמת מהחלטת העליון, מכך שמדובר בקרקע פרטית ומהצהרת המדינה עצמה. לטענתם מאות מבנים נבנו מאז החלטת העליון ועשרות בחלקות צמודות למבנים הקיימים.

העותרים סברו שהמדיניות מקיימת מדיניות אי איכפה מכוונת וטענו כי יש לבצע הבחנה בין מדיניות האכיפה של הרשויות לגבי פלישה ובנייה ללא היתר לאדמות מדינה, ובין מדיניות האכיפה ביחס לפלישה ובנייה ללא היתר לקרקע פרטית. "כשמדובר באדמות מדינה ניתן, אולי, להבין ולקבל את החלטת המדינה להתעלם מהבעיה. אך שונים הם פני הדברים כשמדובר בפלישה לקרקע פרטית, כשהבעיה בה ממוקדת ומצומצמת וניתן להתמודד איתה, וכשעל כף המאזניים עומדת הפגיעה הקשה בזכות הקניין". 

עוד טענה המדינה כי מדיניות אכיפה וקביעת סדרי הקדימויות, הן עניין המסור לשיקול דעת הרשויות הנוגעות בדבר, המתחשב במכלול הנסיבות הקיימות, כמו גם בתקציביהן ובכוח האדם העומד לרשותן 

הרשויות לעומת זאת טענו כי לאור הקשיים לא הוקצב להן זמן למימוש ההסכם וכי נבחנות חלופות שמימושן יכול להימשך שנים וכי הן פועלות לאכיפה, אך הציגו דוגמאות לאכיפה מחוץ לחלקות נושא העתירה. הרשות לאכיפה במקרקעין טענה כי היא פועלת בהתאם למדיניות האכיפה במגזר הבדואי שעיקרה אכיפה כנגד בנייה חדשה מחוץ למקבץ (שלא בצמוד לבניה הקיימת) וכנגד בנייה קיימת בתיאום עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים.

עוד טענה המדינה כי מדיניות אכיפה וקביעת סדרי הקדימויות, הן עניין המסור לשיקול דעת הרשויות הנוגעות בדבר, המתחשב במכלול הנסיבות הקיימות, כמו גם בתקציביהן ובכוח האדם העומד לרשות הרשויות המתמודדות עם עבירות מתחום התכנון והבנייה. מתוך הבנה שלא ניתן להגיע לאכיפה מלאה.

"המדינה אינה יכולה למחול על הפרת זכות הקניין של הפרט"

לדברי השופטת, "תחילה הסכימה המדינה לתעדף את האכיפה כנגד בנייה חדשה בקרקע הפרטית של העותרים ולאחר מכן נראה כי חזרה בה מכך.  לעניות דעתי… יש מקום לתעדף אכיפה כנגד בנייה בלתי חוקית בקרקע פרטית ביחס לקרקע המדינה. המדינה לא פירטה בהודעתה האמורה לעיל את השיקולים שעמדו בבסיס החלטתה שאין מקום לתעדף את האכיפה בקרקע פרטית. השיקול המצדיק העדפה של אכיפה בקרקע פרטית, הוא החובה של המדינה להגן על קניינם של העותרים, כפי שקבע בית המשפט העליון וכמפורט לעיל. המדינה יכולה למחול על הפרה של זכות הקניין שלה עצמה, אך אינה יכולה למחול על הפרה של זכות הקניין של הפרט". 

בסופו של דבר קיבלה השופטת את העתירה וחייבה את המדינה בהוצאות צווים שיפוטיים ומימוש צווי ההריסה המינהליים. במקביל להגשת הבקשות להוצאת צווי ההריסה השיפוטיים, דרשה השופטת שתפעל המדינה, בהקדם האפשרי, למציאת פתרון להסדרת העברתם של בני שבט אבו קוידר משטחם של העותרים למקום שיימצא מתאים לכך. 

לכשיימצא מקום המתאים למעבר בני השבט אליו, תפעל המדינה תוך תיעדוף העברת בני השבט היושבים על הקרקע הפרטית, על פני מעבר בני השבט היושבים על קרקעות המדינה, זאת מהשיקולים המפורטים לעיל". השופטת חייבה את המדינה בהוצאות של 15 אלף שקל. את העותרים ייצג עו"ד אמיר פישר, את הרשויות ייצג עו"ד יערי רואש.