הרבה נתונים, המון שאר רוח: הצצה לראשו של אדריכל

רוב האנשים, כשהם חושבים על מקצוע האדריכלות, מדמיינים אוטומטית הצלחה. בעוד שמקצועות כמו רפואה ועריכת דין ירדו מגדולתם בעיני הציבור לאורך השנים, תחום האדריכלות, גם כשידע ימים יפים יותר או פחות, נותר תמיד אפוף בהילה של חשיבות ויוקרה. 

אך למעשה, כדי להצליח כאדריכל בישראל צריך לעבור דרך לא פשוטה. במדינה קטנה כל כך, שהאפשרויות להתפתח בה מוגבלות, מעטים המשרדים שמצליחים לתפוס מקום בצמרת הענף ולהתברג בין המשרדים הבולטים והפעילים. כדי לעשות זאת, לא מספיק להיות בעלי מיומנות וכישרון, אלא גם לדעת לקרוא את השוק. כך, בשנת 2008, הבינו ראשי המשרדים אנקשטיין אדריכלים ובוני ערים, ש. גנדלר אדריכלות ובינוי ערים ופרי אדריכלות והנדסה, את היתרון שבאיחוד כוחותיהם וכשרונם, והתמזגו למשרד אחד – V5 אדריכלים. כיום, המשרד מונה 40 אדריכלים ומדורג באחוזון העליון של משרדי האדריכלות בישראל.

כדי לנסות להיכנס לראשו של אדריכל בישראל ולהבין מה דורש המקצוע ובמה הוא כרוך, תפסנו לשיחה מרתקת שניים מהשותפים במשרד - בני פרי, שעמד בעבר בראש משרד "פרי אדריכלות והנדסה", וטלי דראל, שהייתה אדריכלית בכירה ב"פרי אדריכלות והנדסה" והתמנתה כשותפה ב-V5 לפני כשנה.

בני וטלי, מה משך אתכם לתחום האדריכלות מלכתחילה?

בני: "אני בן למשפחה של אדריכלים. סבי היה אדריכל ,  דודי היה אדריכל, אמי למדה הנדסת בניין וגם התחתנה עם מהנדס בניין . הייתה לי תמיד הערצה מאוד גדולה לדודי, האדריכל גרשון אנקשטיין ז"ל, שהיה בעל אישיות מרשימה, ידע רב וכשרון אינסופי ובעקבותיו הלכתי ללמוד את המקצוע. התחלתי את דרכי במשרד הביטחון, עבדתי בניהול פרויקטים ובתור בונוס מהצד נתנו לי לתכנן בניינים. באיזשהו שלב החלטתי לצאת לשוק החיצוני והקמתי משרד, צירפתי את גיא כנען כשותף וב-2008 החלטנו להתאחד עם שלמה גנדלר ועם בני אנקשטיין, שהוא בנו של דודי, גרשון, שהשפיע עליי כל כך".

טלי: "אני באתי מתחום האומנות בכלל, למדתי בבית ספר לאומנויות ובמסגרות אמנות שונות, אבל מצד שני הייתי גם מאוד ריאלית. פיזיקה ומתמטיקה היו מאוד חזקים אצלי ועד היום אלה תחומים שאני מאוד אוהבת, אז חשבתי שארכיטקטורה יכולה להיות דרך לשלב בין השניים. מה שגיליתי, ומאוד מצא חן בעיני, זה שבתור אדריכל , אתה צריך להבין בתחומים שונים ומגוונים, כמו למשל סוציולוגיה, גיאוגרפיה, כלכלה ואפילו שיווק ופסיכולוגיה, זה מקצוע מאוד מורכב שדורש אינטגרציה בין המון נתונים, וזה מה שהופך אותו לכל כך נהדר ומאתגר".

כל פרויקט הוא כמו תזה

הקושי להתקדם ולהצליח בתחום האדריכלות, אם כך, נובע לא רק מגודלה המצומצם של ה"ביצה" המקומית אלא גם מהמורכבות והתובענות של המקצוע, אשר דורש מהאדריכל ידע רב, הבנה מעמיקה במגוון תחומים שונים ויכולת לאסוף את כמויות הנתונים הללו ולאחד אותם בתהליך שבסופו של דבר - יתגבש לכדי בניין.

אך לצד היותה אתגר לא פשוט, המורכבות מהווה גם מקור עניין ואף גורם מניע, והיכולת לראותה ככזאת היא תכונה חשובה לכל אדריכל . מבין מגוון ההתמחויות של V5 אדריכלים, הכוללות בנייה למגורים, מסחר ומשרדים, מבני ציבור, מתחמי חינוך והשכלה, מרכזי ספורט ופנאי, בתי כנסת, ישיבות, מעבדות ועוד, מציינים בני וטלי כי את מירב העניין הם מוצאים בפרויקטים בעלי מורכבות גבוהה.

אחד הפרויקטים המעניינים שנעשים היום על ידי המשרד הוא תכנון הכניסה לכפר קאסם, במסגרתו קובע המשרד עקרונות מתווים לתכנון עתידי. "זה פרויקט מרתק, כי יש בו הרבה היבטים", אומרת טלי. "יש בו פארק הייטק מצד אחד ומצד שני קריה אזרחית עם שילוב של בנייה מסחרית, מתוך חשיבה מתקדמת של גיוס השטחים החומים והגדלת שטחי המסחר לטובת מימון הבנייה הציבורית. יש כאן חשיבה פרקטית וכלכלית שיכולה לקדם ישוב בעל הרכב סוציו-אקונומי מאתגר, ובתוך כך לייצר כניסה מכובדת וראויה לישוב שמתפתח וגדל, שיש לו פוטנציאל מאוד גדול ונמצא במיקום מאוד משמעותי במרכז הארץ".

איך ניגשים לפרויקט ברמת מורכבות כזאת?

בני: "בארכיטקטורה, להבדיל מכל המקצועות האחרים כמעט, כל פרויקט חדש דורש עבודת מחקר בהיקף של  עבודת תזה אקדמית. מתחילים מהסביבה, בוחנים את קשרי הגומלין בין הפרויקט הנדרש לסביבה ואת דרך היקלטותו במארג הנפחים העירוניים.  המבחן של הפרויקט הוא בדרך היטמעותו בעיר  גם מההיבט התרבותי. ארכיטקטורה  אינה רק יחסים בין מסות ונפחים. אלא גם שילוב בתוך התרבות  המקומית".

טלי: " אדריכל נדרש לפתח מתודיקה של איסוף נתונים  ובניית סכמות תכנוניות המתגבשות לאט לאט  לחומר  בשל. אתה חייב לקרוא הרבה, להכיר כל פסיק בתב"ע, להכיר את  הסביבה ולהבין את הפרוגרמה  הנדרשת, להכיר את הנתונים הפיזיים של השטח, את היזם שעומד מולך ואת הדגשים והנתונים שהוא מביא איתו, צריך להתחשב בתנאי  הקרקע, בשיפועים, בניקוז,  ואפילו להיות מעורב בתכנון התשתיות. יש תקנות  נפרדות לכל סוג מבנה, יש תקני בניה ויש תכניות עירוניות ומסמכי מדיניות. - מאגר הידע כאן הוא מאוד מאוד גדול. אנשים תופסים ארכיטקטורה בתור עיצוב, והעיצוב הוא באמת חלק משמעותי מאוד, אבל הוא  רק נדבך אחד מני רבים. בסופו של דבר היצירה היא הביטוי וההגשמה של כל מארג הנתונים שמרכיבים את הפרויקט".

אז מה צריך בעצם, בשביל להצליח בתור אדריכל ?

בני: "קודם כל, אדריכל צריך ראייה תלת ממדית, תפיסה אסתטית והבנה של המרחב. זה הבסיס  ההכרחי. בלי זה – חבל על הזמן. הדבר הבא שלדעתי צריך אדריכל לעשות זה פשוט לנסוע בעולם וללמוד. לעבור מדינה-מדינה, לראות כפרים, ערים, הרים, גאיות ולהבין איך הכל עובד כי יש בעולם דברים מאוד מגוונים ומאד מתקדמים- תוצאה של התפתחויות תרבותיות במשך אלפי שנים ולבסוף, צריך נשמה  ושאר רוח. יש לשאוף  לפתח ולשפר כל הזמן. לא  להסתפק בפתרונות  נוסח "כאן נעשה עמוד, כאן נעשה דלת", אלא לייצר סביבה".

טלי: "וברמה הפרקטית היומיומית, אם אני מסתכלת על ראשי הצוותים שלנו, יד ימיננו ועזר כנגדנו, ומנסה לאפיין את מה שהופך אותם למוצלחים כל כך – אני מגלה יסודיות , יכולת לאסוף נתונים, להפריד את העיקר מהטפל, ללמוד את  היריעה הרחבה  של הנתונים ולדעת ללקט ממנה את מה  שנדרש ולהניח אותו במקום הנכון". 

גדול יותר, יפה יותר, נועז יותר

הסיפוק הגדול ביותר במקצוע האדריכלות, מסכימים שניהם, הוא לראות את הבניין שתכננת עומד גמור. גם אחרי שנים רבות במקצוע, הם לא מפסיקים להשתאות מכך, כל פעם מחדש. שניהם גם מסכימים כי אף אחד מהאתגרים שכבר הזכרנו הוא לא האתגר הגדול ביותר שהמקצוע מציב עבורם.

"האתגר הכי גדול היום, מבחינתי, הוא פשוט שזה יקרה", אומרת טלי. "הפרויקטים זזים מאוד לאט,  משך התכנון וההקמה שלהם הוא מאוד ארוך, וזה מאוד מאתגר ללוות פרויקט על פני פרק זמן רב כל כך, עד שאתה זוכה לראות אותו נבנה".

עבור בני, לעומת זאת, האתגר הגדול ביותר הוא לעשות משהו חדש, שהוא עדיין לא עשה. "גדול יותר, מעניין יותר, יפה יותר. חדש לגמרי. לחקור מאפס ולחשוב כל הזמן על העתיד", הוא אומר, ונותן כדוגמה את משאב הקרקע המוגבל שעומד לרשותנו. "זה המשאב הכי חשוב לנו, אנחנו חיים על הקרקע ואוהבים להימצא עליה וצריך כמה שיותר לפנות אותה. בתכנון העירוני, יש מחשבה שאולי אפשר להכפיל את המשאב הזה  לגובה, אבל אף אחד לא היה מספיק נועז עד היום בשביל ללכת על זה עד הסוף".

בני נותן כדוגמה את ה-High line בניו יורק, שביל להולכי רגל, עם צמחיה וספסלים, שנמצא במפלס אחד מעל פני הרחוב. "הבעיה היא שהוא לא מתחבר לשום דבר ולא מוביל משום מקום לשום מקום. בפריז יש דבר דומה, הרבה יותר ותיק, הרבה יותר ארוך והרבה יותר מחובר, והוא לפעמים מעל המישור של הרחוב ולפעמים מתחתיו, כי יש טופוגרפיה. אבל גם הוא לא ממש מקושר. הוא לא חלק מהמארג העירוני. הרעיון הוא לייצר עיר שלמה שכולה עובדת ככה. שיש לה מרחב נוסף, מעל המישור של הרחוב, שתמיד יש בו שקט וציוץ ציפורים, ושדרכו אפשר ללכת ולהגיע מכל מקום לכל מקום, וזאת- מבלי לפגוע, חלילה ברחובות הקיימים ובמרחב העירוני על הקרקע".

זה משהו שאתה רואה אותו קורה כאן, בארץ?

"בוודאי. רק צריך להחליף דיסקט. כי היום, כשבונים כל כך הרבה ואף אחד לא חושב על זה, ברור שבשלב הבא יהיה צריך  להרוס  ולעשות שינויים משמעותיים מאד כדי להתאים את הסביבה לצפיפויות החדשות . אם אני הייתי יושב היום במנהל התכנון, הייתי מציע לקחת עיר ולעשות עליה פיילוט. גבעתיים מאד מתאימה לזה כי  היא עיר מאוד צפופה, אין לה עתודות קרקע, ואני טוען שאפשר לעשות אותה צפופה פי שניים, בלי שזה יורגש בכלל. אבל זה מצריך חשיבה אחרת לגמרי".