"Waze ו-Moovit הפכו למתכננות הראשיות של הערים בישראל"

שבוע חדש ואיתו פרק נוסף של פודקאסט "החזית העירונית". הפעם אנחנו מגישים לכם את פרק 51, בו מארח אילי בר (מנכ"ל משותף באקו סיטי) את פרופ' רפי רייש, מנכ"ל SUITS ומנהל מקצועי של המרכז לחדשנות עירונית באוניברסיטה העברית. השניים דיברו על הדרך הנכונה לרתום את הטכנולוגיה לטובת התכנון העירוני, בעיות האמון בין הצרכנים, הרשויות והחברות שאוספות דאטה, מה זה תכנון דינמי ועוד

להאזנה בספוטיפיי 

להאזנה באפל 

להאזנה בגוגל

איך מסתכלים על בעיית העיור בעידן המודרני?
"יש כאן שני מרכיבים שהם מקבילים. בעיה אחת נמצאת מעל לפני השטח  - הערים הפכו לצפופות יותר, צריכות יותר תשתיות, הן לא מתואמות אחת עם השנייה ואנחנו רוצים שהכל יהיה יעיל יותר, זול יותר ורלוונטי יותר. לתוך כל זה מצטרפים עוד כל מיני גורמים, כמו למשל משבר האקלים שמשפיע על התשתיות ועל איכות החיים. מצד שני, יש סוגיות גיאו-פוליטיות. פעם זה היה משבר פליטים שהגיעו לאירופה, ואילו כיום יש משבר לוגיסטי, משבר בריאותי והמלחמה באוקראינה. כל אלה מעמיסים על הבעיה השנייה, שהיא משבר אי הוודאות. פעם לנהל עיר היה דבר פשוט מאוד. ידעת מי התושבים שלך, מה הצרכים שלהם ומה הם יצטרכו בעתיד, כמה מכוניות יש בעיר ועוד. העירוניות של המאה ה-21 היא עירוניות של אי ודאות.

"פעם הסתבכתי עם הסינים כשאמרתי להם שהם דומים לנו ולאפריקה. הם נפגעו מאוד, אבל הסברתי להם: בכל העולם כשמדברים על התחדשות עירונית מדברים על צמצום כמות יחידות הדיור, או שמשאירים בערך את אותה הכמות, או שעושים משחק כזה או אחר. בישראל, בסין ובאפריקה מדברים על מכפלות. אין אח ורע ליישוב כמו אופקים, שכיום יש בו 30 אלף תושבים, וכיום יש תוכנית של הוותמ"ל שעומדת לשלש את העיר. כשבונים שכונה חדשה בשוודיה מדברים על 11 אלף יחידות דיור עם 20 אלף תושבים. אצלנו מדברים על צמיחה בכמות האוכלוסייה וגם בכמות יחידות הדיור. אנחנו לא מבינים את המשמעות, אבל אנחנו עושים את זה בכל מקרה. 

"אנחנו טובים בזה מאוד – טובים בלאלתר. הסיבה לכך היא שלא יו"ר התאחדות הקבלנים, אלא קבלן בסדר גודל בינוני ומטה מסוגל להגיע לשר הרלוונטי, לנהל אתו שיחה ולהגיע לשינוי. הייתי מגיע לוועדה בכנסת, ואז יו"ר הוועדה היה קורא לי ואומר לי שדיבר אתו קבלן מסוים – לא שם שהכרתי, אז כנראה לא אחד מהמובילים – ואמר לו דברים מסוימים בנוגע לרפורמות שנמצאות בדיונים, ושואל מה דעתי. ככה רואים שיש פה הרבה אלתורים.

"אני לא מודאג, כי אנחנו טובים באלתורים. מצד שני, האלתורים האלה עולים לנו המון כסף – לא לקבלנים אלא למדינה. יש את הסכמי הגג שמגדילים את כמות התושבים בלי לשנות תשתיות. המזל שלנו הוא שהתשתיות שלנו חדשות יחסית. זה לא ארה"ב שיש בה גשרים בני 200 שנה, והממשל הפדרלי הוריד במחצית את היקף ההשקעה בתשתיות מאז שנות השמונים. אצלנו רוב התשתיות בנות 40 שנה, אז זה לא כזה נורא".

"Waze בעצם יצרה פקקים נוספים"
"Moovit ו-Waze יכולות להיות כלים דרמטיים לשיפור רמת הוודאות. אגב, יש אי ודאות אצל הפוליטיקאים ואי ודאות אצל המשתמשים – זה לא בהכרח זהה. המשתמשים יכולים להיות הצרכנים, בעלי עסקים, המשקיעים וכו'. Waze נהפכה למתכננת מספר אחת של הערים בישראל ובחלק מהערים בעולם. האנשים באו ואמרו 'אנחנו לא סומכים על הפוליטיקאים. התחבורה הציבורית דפוקה? ניסע בקורקינטים. בתי המלון יקרים? נלך ל-Airbnb. גם בכיוון ההפוך: בשביל מה לי לחכות לרגולציה של בתי המלון? אני בא ומשכיר את הדירה שלי. במקום לשפר את התחבורה, Waze באה ואמרה 'אף אחד לא יודע, אבל בקריית אונו יש איזה רחוב צדדי – תיסע משם'. הרחוב הזה תוכנן לכמות מסוימת של מכוניות בשעה, ופתאום הוא נהפך לרחוב ראשי. זה כלי נורא גם למשתמש הבודד, כי אתה בעצם מייצר פקקים נוספים. אם לפני כן הפקקים היו במקום אחד, עכשיו יש לך אותם בכל מקום. היחידים שנהנים מזה הן שכונות עשירות שהפעילו כלים משפטיים, ו-Waze הוציאה אותן מהאלגוריתם שלה. 

"מוביט היה יכול להיות כלי דרמטי בתכנון העירוני שיבוא ויאמר לפוליטיקאים 'היי, יש כאן כמות מסוימת של אנשים שרוצה להגיע מפה לשם ב-22:00'. יש אצל מוביט הרבה נתונים, והחברה התחילה רק עכשיו למכור את המידע לעיריות, אבל היא בוחרת לשתף את המידע רק כמו שהיא רוצה. אין מערכת יחסים אמיתית בין חברות הטכנולוגיה העירונית לעיריות בגלל חוסר הרצון להיכנס לרגולציה. מצד שני, העיריות לא מודעות לדאטה שהן יכולות לקבל, וגם אין להן כלים להשתמש בדאטה"

"מוביט היה יכול להיות כלי דרמטי בתכנון העירוני שיבוא ויאמר לפוליטיקאים 'היי, יש כאן כמות מסוימת של אנשים שרוצה להגיע מפה לשם בשעה 22:00'. יש אצל מוביט הרבה נתונים, והחברה התחילה רק עכשיו למכור את המידע לעיריות, אבל היא בוחרת לשתף את המידע רק כמו שהיא רוצה. אין מערכת יחסים אמיתית בין חברות הטכנולוגיה העירונית לעיריות בגלל חוסר הרצון להיכנס לרגולציה. מצד שני, העיריות לא מודעות לדאטה שהן יכולות לקבל, וגם אין להן כלים להשתמש בדאטה. במקום לייצר סקרים וניתוחים פסאודו-מדעיים של הרגלי השימוש של אנשים בתחבורה הציבורית, יכלו לבוא ולומר למשל שכדאי לחברת האוטובוסים להוסיף קווים בשעות מסוימות, כי יש להן משתמשים ודאיים. יכול להיווצר דיאלוג בין השחקנים כדי ליצור עירוניות טובה יותר, אבל כל שחקן מסתכל על טובתו האישית במקום על התמונה הכוללת. זה כמעט הפיל חברות כמו אובר.

"יש חוסר אמון בכל הכיוונים: התושבים, היזמים והרשויות"
"אתה צריך לדעת איזה דאטה אתה צריך, וכל כמה זמן לקחת אותו. אתה צריך גם בן אדם שיידע מה לעשות עם הדאטה הזה. איך לנהל אותו. אמורים להיות פה יחסי תן וקח. הבעיה היא שיש חוסר אמון שהולך בכל הכיוונים: התושבים חושבים שהעירייה מושחתת, הממשלה חושבת שהעיריות מושחתות, היזמים חושבים שמה שמניע את הממשלה זה לשים עליה עוד ועוד רגולציה ולכן אף אחד לא עובד עם השני. 

"אפשר לייצר ייעול ואופטימיזציה אם יהיה אמון. אפשר למשל בעזרת הדאטה שאוספים לבנות מערכת תחבורה ציבורית יעילה וטובה, שאנשים ירצו להשתמש בה. רוצים לייצר אופטימיזציה שבה הפער בין ההיצע לביקוש יהיה קטן מאוד. זה בעצם מה שכל יזם רוצה לעשות – לייצר מה שאנשים רוצים, בשביל שאני אוכל למכור אותו על הנייר. בגלל שאנחנו לא יודעים, אנחנו מייצרים את הדבר הכי הומוגני שיכול להיות. ככה למשל בונים בניין H כמו שכולם מכירים, אנשים רוצים חזיתות בכל מיני כיוונים, ואנחנו יודעים שזה יימכר בכל מקרה. אבל אני הייתי רוצה להסתכל על כל משפחה לפי הצרכים שלה – כמה ילדים יש, באיזה גילים וכו', ולפי זה לייצר את הדירה שמתאימה לה, ושבעתיד נוכל לשנות את זה לפי הצורך. למשל להקטין מחמישה לשני חדרים. ככה צריך לדעת לעשות גם ברמת העיר. אני לא תמיד יודע מה הצורך, אבל בשביל זה יש את הטכנולוגיה, ואנחנו צריכים לתת את האמון. להיות מסוגלים לומר שאנחנו יודעים שזה מה שהאנשים צריכים כרגע, אבל אנחנו יודעים שבהמשך זה ישתנה ונוכל לתת מענה. לא רק במובן הטכנולוגי, אלא גם במובן הרגולטורי.

"אם בעבר רשת החשמל התנהלה כך שהיה מישהו בחדר פיקוד וידע כמה חשמל צורכים, איפה ומתי, ולפי זה יודעים כמה צריך לייצר, ויודעים כמה רזרבות יש וככה יודעים איך להתנהל. אותו הדבר גם מערכות המים והתחבורה. בדרך כלל בא מישהו בהתחלה, עושה חישובים וקובע כמה יצטרכו. בגלל המורכבות שלהן, כל המערכות האלה מתנהלות כיום עם סנסורים ומצלמות. השאלה היא מה עושים עם זה. נכון להיום, חלק ניכר מהמידע משמש את מנהלי הרשת. אנחנו מתחילים לראות כיום בכל מיני מקומות בעולם כל מיני מערכות שבהן גם התושבים וכל מיני בעלי עניין מקבלים את הדאטה. כך למשל, בבית חכם אם יש עומס כללי על הרשת, הוא יידע לומר לבן אדם למשל 'בוא תפעיל את מייבש הכביסה רק לפנות בוקר'. כך ניתן לומר לצרכנים הכבדים, התעשייה למשל, להשתמש במכונות שלהם בשעות מסוימות, ולתגמל אותם בהתאם. ככה גם עם אגרות גודש – אני אתגמל אותך על שינוי התנהגותי. השיתוף של המידע יוצר שינוי התנהגותי. הדאטה כבר קיים, ואפשר לעשות את זה. 

"תכנון דינמי אומר שבין השלב של התכנון ועד לדירה האחרונה שנבנה, כל כך הרבה דברים השתנו, אז בואו נכניס את אי הוודאות פנימה. הדבר השני הוא לתכנן את התשתיות ברמה העירונית, כדי לא להגיע למצב שקורה כיום, שבו מבנים מתמלאים בתעלות פלסטיק לבנות לטובת תשתיות כאלה ואחרות שלא חשבנו עליהן קודם. צריך תעלות שיהיה קל לפתוח אותן, מתחת למדרכות. ככה גם בבניינים. אפילו לתשתיות שאנחנו עדיין לא חושבים עליהם בכלל".