שפיר ניצחה את משרד הכלכלה: מתחם מעונות שבנתה בירושלים יזכה בהטבות מס

ניצחון משפטי לקבוצת שפיר על הרשות לפיתוח התעשיה והכלכלה וועדת ההשגה לפי החוק לעידוד השקעות הון. עתירה שהגישה החברה נגד שני הגופים הכפופים למשרד הכלכלה, לאשר שסרבו להעניק לה הטבות מס עבור פרויקט מעונות שבנתה בירושלים התקבלה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים שפסק כי עמדת המשיבים בנושא "אינה תואמת את פרשנותו הנכונה של חוק העידוד ואת תכליתו לקדם בנייה להשכרה למגורים".

שפיר זכתה ב-2012 במכרז של עיריית ירושלים לבניית 177 יחידות מעונות בנות 1-3 חדרים, בשטח כולל של למעלה מ-7,000 מ"ר בנוי המיועדות להשכרה לסטודנטים, לפי דמי שכירות בשיעור הנקבע במסמכי המכרז ובהסכם לזיכיון ל־24 שנים ו־11 חודשים עליו חתמה העותרת עם עיריית ירושלים באפריל 2013. היקף ההשקעה הכספית שנדרשה במסגרת הפרויקט עמד על כ־70 מיליון שקלים.

בכל הנוגע בזכויות במקרקעין עליהם הוקם הפרויקט – עיריית ירושלים היא בעלת המקרקעין והיא שרשומה כבעלים בפנקסי המקרקעין. העותרת, הזכיינית, היא בעלת מעמד של "בר רשות" לצורך ביצוע כלל התחייבויותיה על פי הסכם הזיכיון.

בחודש מרץ 2018, כשנה לאחר שהעותרת הגישה בקשה לאישור תוכנית "בניין חדש להשכרה", דחתה מינהלת הרשות להשקעות ולפיתוח התעשייה והכלכלה את הבקשה מטעם כך שעל מנת להיות זכאית להטבות מטעם "בעל בנין להשכרה", על העותרת להיות בעלת זכות חכירה של לפחות 25 שנה, כפי שלא מתקיים במקרה הנ"ל.

לאחר כחצי שנה, הגישה העותרת השגה על ההחלטה של המינהלת בטענה שבעקבות זיקתה החוזית-כלכלית המהותית בפרויקט, יש לה א תהזכות להקים בניין להשכרה, להשכירו ולהינות מפירות ההשכרה. במרץ 2019, דנה ועדת ההשגה ודחתה את השגת העותרת תוך כדי שהיא מאמצת את עמדת המינהלת. וכך הגיעה עתירה זו לדיון בבית המשפט.

השופט דוד גבעוני קיבל את העתירה, תוך שהוא שולל טיעון המשיבים שנסמך על חוק מיסוי מקרקעין והגדרת "זכות במקרקעין" שבו. על פי פסיקת בית המשפט, האופן שבו המשיבים התייחסו לסעיף זה לשם שלילת הזכאות כלל לא נזכר לזכאות להטבות מכוח חוק העידוד להשקעות. בנוסף, קבע השופט שהטענת המשיבות שאין לתת הטבות לעותרת בעקבות שאינה בעלת "זכות במקרקעין" לא קובעת שאין לתת הטבות מס שאינן במס מקרקעין.

לסיכום, השופט קבע שטענת המשיבים ש"בעל בנין להשכרה" הזכאי להטבות לפי חוק העידוד הוא אך מי שבידיו "זכות במקרקעין" אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות וההנחיות שפרסמו המשיבים עצמם בעבר. השופט פסק בנוסף לקבלת העתירה, הוצאות משפט על המשיבים ושכר טרחת עורכי דינה של העותרת בסך כולל של 20 אלף שקלים בהתחשבות בהיקף העבודה שנדרשה במסגרת התהליכים.