לא למדנו כלום: שוק השכירות שוב הפך לילד המוזנח של עולם הדיור

מראות מתחמי האוהלים המוקמים בימים אלה ברחבי הארץ מחזירים אותנו 11 שנים אחורה, לימי מחאת קיץ 2011 שהרעידה את המדינה במשך שבועות ארוכים. הניצוץ שהדליק את האש היה פוסט שפרסמה בפייסבוק שוכרת אלמונית שפונתה מדירתה, אחת בשם דפני ליף, כי בהיעדר אפשרות אחרת בכוונתה להקים אוהל בשדרות רוטשילד, והשאר היסטוריה. על אף המסרים הרבים ולעתים לא מספיק ממוקדים שהעבירו מאות אלפי המוחים באותו הקיץ, היה ברור לכל כי בלב מחאה מצויה דרישה לטפל ובהקדם בג'ונגל הפראי של שוק השכירות, שבו יחסי הכוחות נטו בבירור לטובת המשכירים.

המומנטום האדיר שיצרה המחאה לטובת הסדרת שוק השכירות הופך את העובדה ששום דבר לא השתנה למפתיעה. אותה המחאה שלחה אל הכנס בבחירות 2013 כמה נציגים בולטים: סתיו שפיר ואיציק שמולי שהיו ממנהיגיה ונבחרו במסגרת רשימת "העבודה", יאיר לפיד שתרגם את תסכולי מעמד הביניים לכמות אדירה של מנדטים שהושיבו אותו על כס שר האוצר, וגם משה כחלון שעשה בדיוק את אותו הדבר שנתיים לאחר מכן, בבחירות 2015.

אך מעבר לכך, זכה הקייס של השוכרים לאהדה רבה כמעט בקרב כל סיעות הבית. על הצעות חוק השכירות ההוגנת שהגישה שפיר ב-2014, ולאחר מכן פעם נוספת יחד עם רועי פולקמן ("כולנו") ב-2015 היו חתומים חברי כנסת מהליכוד, מישראל ביתנו ומיהדות התורה. בלבו של החוק לשכירות הוגנת עמדה מגבלה אחת, מינורית למדי, על משכירי הדירות: חיובם להציע לשוכרים חוזה בן שלוש שנים במקום של שנה בודדת, כאשר במהלך התקופה תחול הגבלה על יכולתם לייקר את שכר הדירה. על פי הגרסה הראשונית חלה הגבלה של עד 2% בייקור שכר הדירה בין שנה לשנה, וגרסה מאוחרת יותר הצמידה את שכר הדירה למדד.

סתיו שפיר. צילום: דורון הבסי

החוק זכה לתמיכתם של שני שרי אוצר. הראשון שבהם היה לפיד אשר יחד עם ציפי לבני שהיתה שרת המשפטים באותה העת ניסח הצעת חוק ממשלתית בנושא. אלא שימים ספורים לאחר מכן החליט ראש הממשלה נתניהו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות. גם בממשלה ה-34 זכה החוק לשר אוצר אוהד – משה כחלון אשר מינה את רועי פולקמן ממפלגתו כ"פרויקטור" להמשך קידומו של החוק יחד עם שפיר. אלא שהפעם נתקל החוק במחסום בלתי עביר בדמותה של שרת המשפטים דאז, איילת שקד, שלא היתה מוכנה לשמוע על כל מגבלה שהיא על יכולתם של המשכירים להעלות את שכר הדירה בכל עת שיחפצו בנימוק כי הדבר פוגע בעקרונות השוק החופשי ובסופו של דבר אושרה ב-2017 גרסה חיוורת, מסורסת ובעיקר לא אפקטיבית של החוק, אשר בעיקר קבעה הגדרות מינימום לכל דירה העומדת להשכרה (מים זורמים, ניקוז, אוורור וכו').

אפשר לגלגל כעת את פרוץ המשבר המחודש לפתחה של איילת שקד שטרפדה את חוק השכירות ההוגנת, אך מדובר בפתרון קל מדי. רשימת האשמים במצבו הקשה של שוק השכירות רחבה הרבה יותר.

ראשית, כדאי לשים לב שעם היעלמותם של שפיר וכחלון מהזירה הפוליטית, אף אחד אחר לא לקח על עצמו את תיק שוכרי הדירות במקומם, וזאת על אף שגם בכנסת הנוכחית יש לא מעט ח"כים "חברתיים". ברובד העמוק יותר, בעיית מחירי השכירות עדיין ממותגת כבעיה שולית ביחס לבעיית מחירי הדירות לרכישה, אשר נתפסת קשה יותר. ביטוי מספרי לכך ניתן לראות בהיקף הקרקעות שהקצתה רשות מקרקעי ישראל בשנים האחרונות לטובת תוכניות הדיור המוזל של הממשלה – ממחיר למשתכן של כחלון ועד למחיר מטרה של אלקין, לעומת הפירורים שמוקצים למכרזי " דירה להשכיר ". זאת, על אף שברור כי פלח שוכרי הדירות הוא פלח חלש יותר מבחינה כלכלית לעומת הרוכשים.

איילת שקד. צילום: יוני קלברמן

ואולי זהו גם ההסבר לתופעה – בעיית מחירי הדירות לרכישה היא בעייתו של המעמד הבינוני והמעמד הבינוני-גבוה, אליהם משתייכים גם בניהם ובנותיהם של השרים וחברי הכנסת העוסקים במדיניות הדיור. לעומת זאת, ספק אם מישהו כיום מבין חברי הכנסת והשרים שוכר דירה. מצוקותיו ובעיותיו של פלח זה זרות למקבלי ההחלטות. יש לקוות כי חזרתה של מחאת האוהלים תחזיר גם את הדיון החשוב בחוליי שוק השכירות לקדמת הבמה.