את הצעד החשוב ביותר לעתיד שוק הדיור ליברמן ואלקין לא יכולים לספק

לאשה החזקה נכון להיום בתחום התכנון והבניה לא קוראים איילת שקד כי אם ג'ידא רינאווי זועבי. הגברים החזקים הם לא אביגדור ליברמן וזאב אלקין, אלא מיכאל ביטון ומאזן גנאים. שלושת הח"כים אמנם אינם בעלי סמכויות מיוחדות בתחום וככל הידוע לא עסקו בשנה האחרונה בפעילות חקיקה מיוחדת הקשורה לעולם הנדל"ן ועדיין, זה לא משנה את העובדה שגורלו שוק הדיור מונח בידיהם. כל עוד לא תחזור הממשלה ליהנות מרוב מוצק בכנסת, יכולתה לקדם מהלכים משמעותיים היא כמעט אפסית.

זו הסיבה שהתחושה העיקרית שאחזה בכל מי שצפה במסיבת העיתונאים שקיימו אתמול שרי האוצר, השיכון והפנים, במטרה להציג את תוכנית הדיור העדכנית, היתה של צפיה בהצגה לא אמינה במיוחד. מהדורות החדשות והעיתונים אמנם פרטו את עיקרי הצעדים, וחלקם אפילו קיימו את הדיון המסורתי אילו מהצעדים יועילו לבלימת מחירי הדיור ואילו לא, אך כל זה נעשה בחוסר חשק מופגן. כי בואו נודה על האמת – אם לא תחול התפתחות פוליטית מפתיעה במיוחד, הרי שהתוכנית הזו היא לא יותר מנייר עמדה והצהרת כוונות כללית של משרדי הממשלה, לקראת היום שבו נזכה פעם נוספת בממשלה מתפקדת.

אז למה בכלל טרחו השרים להציג תוכנית שרוב הסיכויים שכלל לא תצא לפועל? אפשרות אחת היא שמטרת האירוע היתה לקבל עוד קצת יחסי ציבור חיוביים לעצמם לפני שהחבילה מתפרקת סופית וכולם הולכים שוב לבחירות. אפשרות נוספת, קצת פחות צינית היא שנעשה כאן נסיון אחרון של מקבלי ההחלטות בשוק הדיור לשדר לציבור שלמרות כל הבלגאן - לשוק הנדל"ן למגורים עדיין יש בעלי בית שפועלים בנחרצות על מנת לבלום את עליית מחירי הדיור.

למה זה חשוב? כי יותר מכל שוק אחר, שוק הדיור הוא שוק של ציפיות. עד היום הממשלה הצליחה לשפר את הנתונים היבשים של הגדלת מספר התחלות הבניה למשל, אך נכשלה בלשכנע את הציבור שהמחירים בדרך למטה (לעזאזל, הם ממש הכריזו כמה פעמים שהמחירים ימשיכו לעלות!) והתוצאה הקשה היתה בהלה המתמשכת לרכישת עוד ועוד דירות, ועליות מחירים חדות. ברור כי הליכה לבחירות כעת והמשך חוסר היציבות הפוליטי שמלווה אותנו מסוף 2018, לא תשכנע את הרוכשים כי משהו משמעותית עומד להשתנות, ובצדק. כשאין ממשלה קשה להניע תהליכים בכלל, ובוודאי לא תהליכים מורכבים כמו אלה של עולם הנדל"ן. הגדלת היקפי הדירות המוזלות במבצע מחיר מטרה היא לא רעיון רע, אך לבדה לא תשנה דבר.

לכן, בסיכומו של דבר, זה לא ממש שינה עד כמה היו ההצעות שראינו אתמול מוצלחות (כמו הקמת מפעלים לבניה מתועשת) מסקרנות (כמו יצירת תחרות בין ועדות תכנון מקומיות ומחוזיות) או מוזרות (כמו חתימה על הסכמי גג עם מועצות אזוריות). מה שמשנה זה שאת הצעד המשמעותי מכולם – יציבות שלטונית, שלושת השרים שהיו על הבמה לא הצליחו לספק.