שרית אריאלי בפודקאסט "החזית העירונית": "בשל ההקלות מקבלים תוצרים שונים לחלוטין, ולא טובים"

יום ראשון הגיע ואיתו פרק נוסף של פודקאסט "החזית העירונית". הפעם אנחנו מגישים לכם את החלק השני של פרק 8, שבו אירח אילי בר (מנכ"ל משותף ב-'Ecocity') את יו"ר ועדת הערר במחוז דרום, עו"ד בני זלמנוביץ', ויו"ר ועדת הערר במחוז ירושלים, עו"ד שרית אריאלי, לשיחה על נושאים רבים, מרתקים ומורכבים. בחלק זה עיקר העיסוק היה במוסד ההקלות ובקריאות לביטולו - וכן בפעולתן של ועדות הערר עצמן, בעידן שבו הכול זמין יותר, חשוף יותר ובעל הד משמעותי יותר. האזינו:

להאזנה בספוטיפיי - https://spoti.fi/36X2lor
להאזנה באפל פודקאסטים - https://apple.co/3ryCkFd
להאזנה בגוגל פודקאסטים - https://bit.ly/2Wkex0n

ביטול מוסד ההקלות

זלמנוביץ': "התכנון, בסופו של דבר, כמו המשפט, הוא גם עולם תרבותי, עולם שיש בו חיים, משהו שצריך לחיות אותו ולנשום אותו. הוא לא יכול להיות מין מערכת בינארית פורמלית של שחור ולבן, כי אז אנחנו לא ניתן פתרון לחיים עצמם. אם בבניין מסוים לא הצליחו לבנות פרויקט בגלל ששוב לא רוצים להכניס את המנגנון של ההקלות כי אין הקלות, כי הוועדה המקומית נוקשה מאוד – זה לא יעבוד. בסופו של דבר הגמישות חייבת להיות, כמו ששרית אמרה - הגמישות תהיה בסופו של דבר  בתוכנית. 

מן הצד השני, נוצרה תופעה שאנחנו רואים אצלנו כל הזמן, בין אם זה במחוז ירושלים או במחוז דרום: אנחנו רואים את האדם שעשה התב"ע הנקודתית למגרש שלו, והתב"ע הזאת עדיין 'חמה מהתנור', והוא בא אלינו עם הקלות מפה ועד להודעה חדשה. אנחנו אומרים לו, 'תגיד לי - למה לא הכנסת את זה לתוכנית?'"

אריאלי: "אני חושבת שהגמישות היא משהו מחייב. כמי שהייתה יועצת משפטית בשתי ועדות מחוזיות, כשאתה פוגש את זה אחר כך בשטח אתה מבין שיש המון שינויים, וחייבים לעשות איזושהי אדפטציה. אי-אפשר שתהיה אפס גמישות. 

לתכנון בסופו של דבר יש מטרה ברורה מאוד: התכנון בא להכתיב את אורחות החיים שלנו במרחב הציבורי - איפה תהיה המכולת השכונתית, איפה יהיה הכביש, איפה יהיו בתי ספר, איפה כל שאר הפרמטרים הציבוריים. אתה בא ויוצר תוצר תכנוני שיש לו השלכות על אוכלוסייה מסוימת, וזה התוצר התכנוני שאתה חושב שהוא נכון - לא נכון רק מבחינת התכנון, אלא גם מבחינת המטרות שהוא משרת. 

אבל דקה לאחר מכן בא אותו יזם, אותו מגיש תוכנית, ולוקח את כל סל המכולת של רשימת ההקלות. אז לבד מזה שלא מדובר במה שאישרת, אתה יוצר כאן תכנון בהליך של רישוי – והרי הרישוי לא אמור לייצר את התכנון, אלא להוציא מהכוח אל הפועל. 

כך, אתה עושה כמה דברים, ובעיקר פוגע ביישום של התוכנית הזאת, מאריך את זמן היישום שלה. אומרים כל הזמן שהדברים מתעכבים בוועדות הערר. לא: אם אישרת תוכנית נקודתית ואחרי יומיים וחצי, אחרי שנה, אתה בא ומבקש רשימת מכולת של הקלות, אז אתה זה שפוגע בוודאות התכנונית ואתה זה שבעצם מאריך את הליכי התכנון, ויוצר החצנוֹת מסוימות ברישוי. 

אם היית בא ומתכלל את זה בתוכנית הראשונית, יכול להיות שהיית מקבל תוצר תכנוני נכון יותר. אז למה אתם נזכרים תמיד בסוף? זה משהו שצריך להיות נכון לא רק ליזמים, אלא גם לוועדה המחוזית – והיום הוועדות עושות את זה יותר: לנסות לפעול מתוך ראייה של תכנון רוחבי יותר.

האם ההקלות הן רעה חולה באופן מסוים? כן, כי בסופו של דבר יש הליך של תכנון ויש הליך של רישוי, ואם הרישוי יעשה את מה שהוא צריך לעשות - ליישם את התוכניות - אז גם הבינוי יהיה מהיר יותר ותהיה יותר ודאות. ההקלות יצרו סיטואציה שבה אתה מקבל תוצרים שונים לחלוטין, ולא טובים. אתה יוצר גידולים מסוימים, אין בזה ראייה קוהרנטית. 

היום ועדות הערר לא מחזירות את הסוגיות הללו לוועדה המקומית. אנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות - אנחנו לא רוצים להחזיר לאחור לא את היזם ולא את מבקשי ההיתר של הממ"ד ושל המרפסת. חשוב להבין: העולם שלהם, של מבקשי ההיתר, חרב הרבה יותר מאשר העולם של אותו יזם, שבסופו של דבר יחזור ויעשה את התשואה הכלכלית שלו. זה החיים שלהם – המרפסת, הממ"ד, ואם אחזיר אותם לוועדה המקומית הם בעצם מאבדים את אמון הציבור גם בוועדות הערר. הם יודעים שאני יכולה להיכנס בנעליים של הוועדות המקומיות, ומצפים שאעשה את זה. אם ועדת ערר באה ואומרת 'עד עכשיו הוועדה המקומית התנהגה לא כשורה', ומרימה דגל אדום, כנראה משהו התנהל שלא כשורה. זאת אומרת שאפשר גם לעצור דברים".

ההחלטות שמקבלות ועדות הערר – והאימפקט התקשורתי

אריאלי: "הרבה פעמים החלטות מסוימות מקבלות הד תקשורתי שממש אינו בהלימה למה שהן מייצרות, ולעומת זאת החלטות שיש להן השפעות רוחביות יותר, לפעמים מאבדות את זה. זה תלוי תמיד גם בדרך שבה הדברים מפורסמים ובדרך שבה הם נכתבים".

זלמנוביץ': "האימפקט בתקשורת זניח, כי בסוף אתה יושב מול המקרה המסוים שבפניך, ושיקולי הרוחב האלה, גם אם הם נכנסים - הם שיקולים מסדר שני. כלומר יש לנו יזם, נישום, האזרח הקטן... אגב הרבה פעמים אנחנו מנסים להביא את הוועדות המקומיות לפשרות ואומרים להן: תפסיקו לחשוש. תמיד אפשר ללכת ולחשוב מה יקרה אם, ומה השלכות הרוחב שיהיו – ואני אומר: חבר'ה, תנמקו, תסבירו, ולא יהיו השלכות רוחב. לא צריך תמיד לחשוש מהשלכות רוחב. צריך לפתור את המקרים הקונקרטיים.

הדרך הכי טובה להסביר את זה באמת היא באמצעות הכסף, שהרבה פעמים בא לידי ביטוי בהיטל השבחה . ניקח לדוגמה את המרפסות המפורסמות - אותן מרפסות של הסבתות שלנו, שהיו יוצאות מהסלון, והפכו אותן עם הזמן משטח שירות לשטח עיקרי. השמאים רבים ביניהם אם השטח הזה היה חלק מהסלון, ולכן זה לא משביח, או שזה לא היה חלק מהסלון ולכן זה משביח ב-0.1%, ב-0.2%, ב-0.3%...

לפני 20 שנה כמה ה-0.3% הזה היו שווים? 5,000 שקל? לא היה שווה לנהל על זה מנגנון שלם שבו מבקשים מהאזרח לשלם את הכסף. לא דרשו על זה היטל השבחה באותם זמנים. היום פתאום ה-0.3% הפך להיות 50,000 שקל. תכפיל את זה בכל המרפסות בעיר – ולכן הוועדה המקומית מנהלת על זה הליכים.

פעם כשהשכן שלך רצה לפתוח את החלון בקומת הקרקע ולהפוך את זה לדלת כדי לצאת לחצר המשותפת, היית אומר לו 'תפדאל'. היום אתה בא ואומר: לא, אדוני היקר - קודם כול השבחתי לך את הנכס בצורה מטורפת, אז בוא תגיד לי מה אתה נותן לי'. דבר שני, אני גם חושב שני צעדים קדימה: מה יקרה בהתחדשות עירונית? אתה תבוא ותגיד שאתה דירת גן עם חצר של 150 מטר".