טענו כי השתמשו 9 שנים בקרקע באישור העירייה – אך ייאלצו לסלק ידם וישלמו כ-135,000 שקל דמי שימוש

קרקע בבעלות המדינה שימשה את הנתבעים לעסקיהם הפרטיים, ללא אישור; הנתבעים טענו כי קיבלו לכך אישור מעיריית צפת, אך התקשו להוכיח כי המדינה (באמצעות רשות מקרקעי ישראל ) הסמיכה את העירייה לנהל את המקרקעין; בסופו של דבר חייבה אותם השופטת אפרת הלר מבית משפט השלום בטבריה בסכום כולל של ויתר מ-150,000 שקל, כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

הפרשה החלה בתביעתה של המדינה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים, תושבי צפת, מהמקרקעין, ולמתן צו מניעה קבוע אשר יורה לנתבעים ו/או מי מטעמם להימנע מלהיכנס למקרקעין או לעשות בהם שימוש, וכן להורות לנתבעים לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים. המדובר הוא בקרקע בייעוד בייעוד דרך ובייעוד ספורט ונופש, שעליה – כך לטענת המדינה – הנתבעים הניחו ציוד, אחסנו חומרי בנייה, בנו טרסה וכן קירות בטון ורצפת בטון אספלט, ללא רשותה וללא היתר כלשהו.

למרות פניות חוזרות ונשנות אל הנתבעים, לרבות על ידי משלוח מכתבי התראה לפינוי המקרקעין, הנתבעים לא פינו את המקרקעין וממשיכים להסיג את גבולה של התובעת. לכן יש להורות על פינוי הנתבעים ו/או מי מטעמם מהמקרקעין, ועל סילוק כל המחוברים"

המדינה טוענת כי "למרות פניות חוזרות ונשנות אל הנתבעים, לרבות על ידי משלוח מכתבי התראה לפינוי המקרקעין, הנתבעים לא פינו את המקרקעין וממשיכים להסיג את גבולה של התובעת. לכן יש להורות על פינוי הנתבעים ו/או מי מטעמם מהמקרקעין, ועל סילוק כל המחוברים, ולהשיב למדינה את החזקה במקרקעין כשהם פנויים וריקים מכל אדם וחפץ". 

כאמור, המדינה מבקשת גם להוציא צו מניעה קבוע שיורה לנתבעים להימנע מלהיכנס למקרקעין ו/או לעשות בהם שימוש, וטוענת שהיא זכאית לקבל מהנתבעים "דמי שימוש ראויים" בגין השימוש במקרקעין – 130,386 שקל, בצירוף ריבית והצמדה משנת 2013.

"פקידי העירייה נהגו בשטח של המקרקעין כשטח השייך לעירייה"

מנגד טענו הנתבעים כי שטח המקרקעין ממוקם במקביל לעסקם, והוקנה להם על ידי עיריית צפת 
ו/או מי מטעמה, "וזאת כפתרון זמין לבעיית העמסת ופירוק הסחורה, אשר היה אמור לתת מענה לבעיית ההפרעה למשתמשי הכביש הסמוך למקרקעין".

לטענת הנתבעים, הם האמינו בתום לב שמדובר במקרקעין בבעלות העירייה, "שכן פקידי העירייה נהגו בשטח של המקרקעין כשטח השייך לעירייה". עוד הם טוענים כי במשך תשע שנים נתנו להם בכירי העירייה את ברכתם, נמנעו מלקנוס אותו והמקרקעין הפכו לשטח תפעולי שבו נפרקת הסחורה המגיעה למקום. באותן תשע שנים, לטענת הנתבעים, הן פקידי העירייה והן פקידי המדינה נמנעו מלהתריע על כך שעליהם לפנות את המקרקעין.

העלמת עין של המדינה והעירייה, אשר עובדות בתיאום ובשיתוף פעולה מלא, והשתהותם מלתבוע את הפינוי מהמקרקעין במשך תשע שנים, מוכיחה שהחזקת הנתבעים במקרקעין נעשתה ביודעין ומרצון של התובעת"

"עובדי העירייה והמדינה שעברו במקום אישרו בשתיקה או מכללא את עבודות הפיתוח שעשו הנתבעים במקרקעין, בהשקעה של 843,507 שקל", נטען עוד בתשובת הנתבעים, שמצהירים כי אינם מסיגי גבול "וזאת מכוח הרשות שניתנה להם על ידי העירייה. העלמת עין של המדינה והעירייה, אשר עובדות בתיאום ובשיתוף פעולה מלא, והשתהותם מלתבוע את הפינוי מהמקרקעין במשך תשע שנים, מוכיחה שהחזקת הנתבעים במקרקעין נעשתה ביודעין ומרצון של התובעת".

נוסף על כך מכחישים הנתבעים את הנזקים הנטענים על ידי המדינה, ודוחים את הטענה בדבר זכאותה לקבלת לדמי שימוש. יתרה מכך, הם טוענים כי הם הכשירו את המקרקעין, שלא היו כשירים לשימוש טרם כניסתם אליהם, בעלות של יותר מ-800,000 שקל, כאמור. 

"הנתבעים לא ידעו להצביע על ההסמכה הנטענת שניתנה על ידי המדינה לעירייה"

השופטת אפרת הלר קבעה כי דין תביעת המדינה להתקבל. "המקרקעין המתוארים בכתב התביעה ומוחזקים כיום על ידי הנתבעים, הינם בבעלות התובעת - זאת על פי נסח הרישום שצורפו כנספח א' לכתב התביעה. את הפלישה למקרקעין ואת השימוש בהם תיעד מפקח התובעת, חזי ריקלין, כעולה מהדו"ח ומהתצלומים שצורפו כנספח ג' לתצהירו.

הנתבעים הצהירו שהמדינה הסמיכה את העירייה לנהל את המקרקעין, והחזקת הנתבעים בה נעשתה באישור העירייה ו/או מי מטעמה. נוסף על כך, הם מצהירים שהעירייה העבירה אותם למקרקעין אלו, ודאגה שהעבודות התאמת המקרקעין לעסק שבבעלותו יתבצעו ללא מפריע, בין היתר באמצעות קבלני עפר ופינוי פסולת מטעם העירייה, ששפכו מילוי במקרקעין על מנת להכשירה לשימוש הנתבעים. עוד טענו, כאמור, כי במשך תשע שנים קיבלו את ברכת העירייה להחזקה במקרקעין. 

אין בטענות הנ"ל כדי לסייע לנתבעים. ראשית, אין חולק שהמקרקעין הינם בבעלות התובעת ולא בבעלות עיריית צפת. טענת הנתבעים לפיה התובעת הסמיכה את העירייה לנהל את המקרקעין, נטענה ללא תימוכין"

אלא מאי? אין בטענות הנ"ל כדי לסייע לנתבעים. ראשית, אין חולק שהמקרקעין הינם בבעלות התובעת ולא בבעלות עיריית צפת. טענת הנתבעים לפיה התובעת הסמיכה את העירייה לנהל את המקרקעין, נטענה ללא תימוכין, והנתבעים לא ידעו להצביע על ההסמכה הנטענת שניתנה על ידי התובעת לעירייה לניהול הקרקעות שלה.

נוסף על כך, הטענה בדבר קבלת הסכמת העירייה להחזקה ולשימוש במקרקעין אינה רלוונטית שעה שהעירייה אינה בעלת המקרקעין, שכן כל הסכמה להחזקה במקרקעין ו/או שימוש בהם היה על הנתבעים לקבל מהתובעת ולא מהעירייה. בעניינו, הסכמה כזו לא ניתנה על ידי התובעת, והנתבעים לא הגישו כל מסמך ו/או ראיה אחרת שמהם עולה כי התקבלה הסכמת התובעת להחזקתם במקרקעין ולשימוש בהם, והם אף לא טענו לכך.

נוסף לעובדה שלא הוכחה טענת הנתבעים בדבר זכותם ו/או קבלת אישור מהתובעת לעשות שימוש במקרקעין, הרי שהוכח שהם פלשו למקרקעין אלו ועושים בהם שימוש, שלא כדין. על כן הוכח בפניי כי הנתבעים פלשו למקרקעין שלא כדין ועושים בהם שימוש בלעדי והינם בבחינת מסיגי גבול שיש להורות על סילוקם"

יוצא אפוא שטענת הנתבעים בדבר הסכמה או אישור שניתנו להם מגורֵם כלשהו בעירייה לעשות שימוש במקרקעין לא הוכחה ודינה להידחות, ובכל מקרה אין בכך כדי להכשיר שימוש במקרקעין השייכים לתובעת. נוסף לעובדה שלא הוכחה טענת הנתבעים בדבר זכותם ו/או קבלת אישור מהתובעת לעשות שימוש במקרקעין, הרי שהוכח שהם פלשו למקרקעין אלו ועושים בהם שימוש, שלא כדין. על כן הוכח בפניי כי הנתבעים פלשו למקרקעין שלא כדין ועושים בהם שימוש בלעדי והינם בבחינת מסיגי גבול שיש להורות על סילוקם.

לא הוכח בפניי שהתובעת העניקה לנתבעים היתר כלשהו, לא מפורש ולא מכללא, להחזיק במקרקעין, מה גם שאין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו לרשות הפיתוח תמורה כלשהי עבור קבלת ה'רשות'. מכאן, הנתבעים אינם אלא פולשים. 

גם אם היה מקום לראות בנתבעים משום ברי רשות, הרי שמדובר היה ברשות הדירה שבאה על סיומה עם מסירת הודעה של הבעלים או הזכאי להחזיק במקרקעין, ובענייננו התובעת, על דרישתה לקבל חזקה במקרקעין"

עם זאת, גם אם היה מקום לראות בנתבעים משום ברי רשות, הרי שמדובר היה ברשות הדירה שבאה על סיומה עם מסירת הודעה של הבעלים או הזכאי להחזיק במקרקעין, ובענייננו התובעת, על דרישתה לקבל חזקה במקרקעין. לא ניתן לומר כי התובעת 'שתקה' או השלימה עם פלישתם של הנתבעים למקרקעין, אלא שמרגע שבו נודע לה דבר הפלישה, פעלה להוצאתם מהם".

לאחר שהחליטה על קבלת התביעה, עברה השופטת לדון בשאלת גובה דמי השימוש שעל הנתבעים לשלם למדינה. בסיכומו של דבר, קבעה כך: "אני מצווה על הנתבעים לפנות את המקרקעין, לסלק ידם מהמקרקעין ולהחזירם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ בתוך 45 יום; על הנתבעים להרוס את אשר בנו במקרקעין על חשבונם; אם לא יעשו כן, רשאית התובעת להרוס את אשר נבנה במקרקעין ולחייב את הנתבעים בהוצאות ההריסה.

על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של 134,004 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך של 16,000 שקל, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום - אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל".

לעיון בהחלטה במלואה לחצו כאן