אחרי קרוב ל-60 שנה: עיריית חולון תשיב קרקעות למקווה ישראל

קרקעות שנתפסו שלא כדין, ושעליהם הוקמה לפני כ-60 שנה תחנת דלק – יפונו ויוחזרו לחזקת בית הספר החקלאי מקווה ישראל שבחולון. מדובר בשתי חלקות מתוך שטח של כ-3,300 דונם אשר הוקצו לבית הספר החקלאי והוגדרו כשטח גלילי (שטח ללא מעמד מוניציפאלי),במסגרת "חוק בית הספר החקלאי מקווה ישראל". למרות שהעירייה, כך על פי בית משפט השלום בפתח תקווה, עודכנה כבר בשנת 1965 כי שטח התחנה נמצא על חלקה שבבעלות בית הספר, היא המשיכה להחזיק בו ולהתיר את הפעלת התחנה עד היום.

תחילת הפרשה בבחינה של ועדת חקירה לבדיקת תחומי השיפוט של הרשויות המקומיות במחוז תל אביב, שנעשתה ב-2010, לפיה קיימת אי-התאמה בין רישומי עיריית חולון לבין התשריט משנת 1973, בין השאר עקב כך שהעירייה סיפחה את שטחי החלקות המדוברות לתחומה. בבית המשפט נטען כי אנשי מקווה ישראל פעלו משנת 2011 בדרכים שונות לסילוק יד הנתבעות מהמקרקעין, אך מאחר שהמאמצים להביא לכך לא צלחו, נעשתה הפנייה לבית המשפט.

לטענת אנשי מקווה ישראל, יש לבית הספר זכות חכירה לדורות במקרקעין, ועל כן הוא זכאי לסעד של סילוק יד. להשלמת הסעד הגיש המוסד גם צו כנגד הנתבעות שימנע מהן מלעשות כל פעולה שתפריע למוסד או למי מטעמו לתפוס חזקה במקרקעין או לעשות בהם שימוש, ולהימנע מלעשות במקרקעין כל שימוש בעתיד ולהפריע למקווה לעשות שימוש במקרקעין. עוד טען המוסד כי חתם על הסכם חכירה ראשון, ל-99 שנים, ב-1956, עם אופציה ל-99 שנים נוספות.

[quote]

כאמור, על החלקות המצויות במחלוקת, וכן על חלקות סמוכות נוספות, נבנתה תחנת דלק על סמך התחייבות משנת 1955 של העירייה. לטענת הנתבעות – עיריית חולון וחברת פז חברת נפט – התביעה נגועה בשיהוי שכן עילת התביעה הייתה ידועה למקווה ישראל מאז שנבנתה תחנת הדלק בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. 

"לכל המאוחר ידעה מקווה כי התחנה הוקמה בחלקה על חלק מחלקה 1 משנת 1967, אז הוכן תשריט של השטח ושל גבול חלקה 1 באזור שבו נבנתה התחנה", כך נכתב בכתב ההגנה. "מדובר בשיהוי של כ-47 שנים לכל הפחות, אשר במהלכן הנתבעות השקיעו במקרקעין, ושינוי מצבן לרע עקב הסתמכותן על כך שהמקרקעין הוחכרו לשם הקמת תחנת דלק לטווח ארוך. חלק המקרקעין נרשמו בטעות על שמה של התובעת, והיא נתנה הסכמתה לתיקון הטעות על ידי מחיקת הרישום על שמה".

פז עצמה הבהירה כי לעירייה היה ידוע, על סמך בדיקת מודד מוסמך שבדק את הנושא ושלח את תוצאות בדיקתו למהנדס העיר ב-1954, כי השטח הנדרש להקמת תחנת הדלק מצוי בחלקו בתחום המדובר. עוד טוענת פז כי בנסיבות המקרה "לא יהיה זה צודק לסלק ידה מן המקרקעין, לאחר זמן כה רב והשקעת הון עתק בפיתוח המקרקעין לאור הסתמכותה על המצגים מצד המנהל והעירייה והתנהגותה הפסיבית והאקטיבית של מקווה".

כבר ב-65 נודע לעירייה כי התחנה לא מצויה רק בשטח שהוחכר לה

סגנית נשיאת בית משפט השלום בפ"ת, השופטת שלהבת קמיר-וייס, כתבה בהחלטתה: "לא זו בלבד שלא הובאה בפניי כל ראיה המעידה על קבלת בעלות או זכות חכירה על המקרקעין לעירייה, אלא שמתוך מכתב המִנהל לעירייה מיום 11.04.65 עולה שכבר אז הודיע המנהל לעירייה כי התחנה אינה מצויה רק בשטח שהוחכר לעירייה אלא גם על חלק מחלקה 44. לפיכך, בהיעדר הסכם חכירה מתאים, הרי שהנסיבות מלמדות על פלישה של התחנה למקרקעין ללא כל זכות בדין.

[quote]

לא מצאתי ממש גם בטענת הנתבעות לשיהוי, הואיל ומתוך ההסכמים שנחתמו עם העירייה עולה כי הובהר בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים שהעירייה לא מחזיקה בזכויות כלשהן לגבי החלקה המדוברת ורק תפעל על מנת להשיג זכויות בה. כך גם לא שוכנעתי כי הורע מצב מי מהנתבעות עקב השיהוי, נהפוך הוא: מתוך כל שהובא בפניי עולה כי הנתבעות זכו לעשות שימוש במקרקעין למטרות רווח במשך שנים רבות". 

עוד כתבה השופטת: "לטעמי, גם לאחר עיון בסיכומי הנתבעות, תוקפו של הרישום לגבי המקרקעין הנדונים לא נסדק ולו במעט, הואיל וכלל הטענות שהועלו ביחס לטעות הנטענת הינן משנים מאוחרות לרישום, ואין בנמצא הסבר כלשהו למקור ה'טעות' הנטענת על ידי הנתבעות במועד ביצוע הרישום עצמו".

בהתאם לכך קיבלה השופטת את התביעה במלואה וקבעה כי לאור השימוש הארוך שנעשה במקרקעין, המצריך תקופת התארגנות להפסקת הפעילות ולסילוק כלל המבנים והמתקנים מהמקרקעין, פסק הדין ייכנס לתוקפו רק בסוף המחצית הראשונה של שנת 2020. עוד פסקה השופטת על תשלום של 60 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למקווה ישראל.