העירייה תהרוס כביש שסללה בשנות ה-50 – ותפצה בכמיליון שקל

עיריית יהוד-מונסון תפצה בעלי קרקע בעיר בכמעט מיליון שקלים – על סלילת כביש שהתבצעה עוד בשנות ה-50. כך קבע בית משפט השלום בפתח תקווה, בדיון בתביעה שהגישו בעלי קרקע בעיר בגין הפקעת חלק מהשטח על ידי העירייה מבלי לפצות את הבעלים, ועל סלילת כביש שמשמש את הציבור הרחב עד היום.

התובעים הם חוכרים לדורות של מקרקעין ברחוב בר-סימנטוב 11 בעיר (דרך העצמאות). המקרקעין חולש על שטח של 2,646 מ"ר. בתביעתם טענו בעלי הקרקע כי עיריית יהוד-מונסון פלישה למקרקעין וסללה בו כביש, ככל הנראה ללא היתר, ללא ביצוע הליכי הפקעה , ללא ידיעתם וללא הסכמתם של התובעים. "דבר זה מסב לנזק כלכלי לתובעים, שאינם מקבלים דמי שימוש מהנתבעת ואינם יכולים לנצל את מלוא זכויותיהם במקרקעין", נכתב בכתב התביעה.

עוד טוענים התובעים כי מדובר בהשגת גבול, בעשיית עושר ולא במשפט ובמניעה מהתובעים לעשות שימוש בעלים בשטח. הם הצהירו בכתב התביעה כי דרשו מהנתבעת במשך שנים לסלק ידה מהמקרקעין, אך ללא הועיל. בהתאם לכך ביקשו הבעלים מבית המשפט להורות על "פינוי וסילוק יד הנתבעת מהמקרקעין" ועל השבת המצב לקדמותו, ולחייב את העירייה בפיצוי בסך 955,294 שקל בגין דמי שימוש ראויים עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

[quote]

מנגד טענה העירייה כי במסגרת תב"ע מפורטת שפורסמה בשנת 1958 (גמ/3/377) נקבע כי השטחים הציבוריים, לרבות הדרכים, יופקעו ויירשמו על ידי המועצה המקומית דאז כחוק, וכי תוואי הרחוב היה בסמוך ובצמידות למגרש שהוחזק על ידי בעלי הזכויות המקוריים, בתא שטח שהיה בבעלותה היחידה של רשות הפיתוח ולא חרג כלל אל תוך מגרשם. "לפיכך לא ננקטו מעולם הליכי הפקעה פורמאליים, שכן לא היה בהם צורך", נכתב בכתב ההגנה. "תוואי הרחוב עוגן בתוכנית תקפה ומאושרת, נסלל בתיאום, על דעת ובהסכמת הבעלים הרשום והיחיד (רשות הפיתוח), ועל כן נחסך הצורך בהליכי הפקעה. לכן הטענה בדבר פלישה, השגת גבול וסלילה שלא כדין – שקרית ומשמיצה.

ביום 2.12.71 פורסמה ברשומות תכנית מפורטת נוספת, ממ/865, לתכנון מחדש של תוואי רחוב בר סימנטוב בחלקו הדרומי. תוכנית זו התבררה ככזו שאינה ברת ביצוע, והתוואי הושאר כמות שהוא, בהסכמת המִנהל ובעלי הזכויות המקוריים ועל כן נחסך הצורך בתב"ע פורמלית נוספת".

העירייה השתלטה על המקרקעין ועשתה בו "מנהג בעלים"

השופט אריאל ברגנר ציין בפסק הדין כי בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לכדי פשרה כמה פעמים, ללא הצלחה, וקבע כי אין חולק לגבי העובדה שהתובעים רשומים כבעלי זכויות הקניין במקרקעין, לגבי סלילת כביש העובר בתוך המקרקעין, המנוהל ומוחזק על ידי העירייה, ולגבי העובדה שלא התקיימו הליכי הפקעה כדין או בכלל.

"הנתבעת (או חברה משכנת מטעם המדינה) נכנסה אל המקרקעין, השתלטה על חלק ממנו וסללה בו כביש המשמש את הציבור עד היום, תוך מניעת השימוש ומניעת עשיית מנהג בעלים בו מהתובעים", כתב השופט ברגנר. "כניסה למקרקעין והשתלטות על חלק מהן על ידי רשות הינה הפקעה : הנתבעת נכנסה למקרקעין, תפסה חזקה והשתלטה על אותו חלק וסללה בו כביש.

הוראות החוק מחייבות קיומם של הליכי הפקעה מסודרים (שלא התקיימו). נוסף על כך עולה כי בתכנית האחרונה שנערכה והיא התקפה והקיימת – תכנית מפורטת ממ/865 – הכביש למעשה בוטל! פועל יוצא מכל האמור לעיל הינו שההשתלטות על שטח הכביש וסלילתו היו ללא הליכי הפקעה, וכי לאחר מכן עריכת התוכנית החדשה אין כל בסיס להותרת הכביש. 

בנסיבות כאלה יש לומר שהציבור שעושה שימוש בכביש, מחזיק למעשה ובפועל בכביש, וכי החזקה בשטח הכביש נלקחה מידי בעלי הזכויות (התובעים) וניתנה לציבור. אין המדובר במעבר בתוך מגרש הא ותו לא: עצם סלילת הכביש קובע כי הנתבעת השתלטה על חלק המקרקעין ועושה בו מנהג בעלים". 

במסגרת הדיון זומנו חוות דעת של שני שמאים מקצועיים – בית המשפט קיבל את זו של השמאי אריק אביגד, שקבע כי השטח מתוך כלל החלקה שעליו נסלל הכביש משתרע על 582 מ"ר, כולל החלק שהופרד על ידי הכביש המדובר, שהתובעים אינם יכולים לעשות בו שימוש. השמאי אביגד ציין כי דמי השכירות ייגזרו משווי הנכסים באופן ממוצע, בשיעור של 5% לשנה, והציג נתונים מעסקאות שבוצעו בסמוך. בהתאם לכך, הוא קבע את דמי השימוש בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה על 915,398 שקל.

בהתאם לכך קבע השופט כי על העירייה לסלק ידה מכל שטח המקרקעין ולהרוס את הכביש העובר בשטח זה בתוך שלושה חודשים; עוד קבע כי נוסף על דמי השימוש שקבע השמאי, תשלם העירייה לבעלי הקרקע עוד 60 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, כך שבסיכומו של עניין תידרש העירייה לפצות את הבעלים בכ-975 אלף שקל.