מכירת מגרש בפארק צמרת בת"א: אחים גיבשטיין ישלמו מע"מ של 31 מיליון שקל

חברת אחים גיבשטיין תחויב בתשלום מע"מ של כ-31 מיליון שקל (כולל ריבית והצמדה) – על עסקה שהושלמה לפני כארבע שנים. האחים מכרו במרץ 2015 קרקע אשר נמצאת כיום בשטח "פארק צמרת" שבצפון תל אביב, תמורת כ-105 מיליון שקל. העסקה לא דוּוחה למע"מ, ובעקבות כך הוציאו אנשי מע"מ רחובות שומה מתאימה, אשר נקבעה על כ-16 מיליון שקל.

החברה, כמו גם האחים גיבשטיין עצמם, ערערו על כך לבית המשפט המחוזי מרכז, וטענו כי מדובר בעסקה פרטית ולכן היא אינה אמורה להיות חייבת במע"מ. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים וקבע כי אלו יצטרכו לשאת בתשלום המע"מ – ובעקבות כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים.

הדיון בעליון נערך בהרכב של שלושה שופטים – השופט יצחק עמית, השופטת ענת ברון והשופטת אלכס שטיין. תחילה הוצגו העובדות: האחים שלמה גיבשטיין ז"ל וחנניה גיבשטיין קיבלו בשנות ה-50 במתנה את מניותיה של חברה שבה החזיקו מדודיהם – חברה שבבעלותה היו כמה קרקעות ברחבי הארץ. בשנת 1979 פתחו האחים בספרי מע"מ תיק עוסק בשמה של שותפות בלתי רשומה בשם "אחים גיבשטיין" (אחת המערערות בתיק).

בין 1993 ל-2008 ביצעו האחים שורה של עסקאות בקרקעות שקיבלו מדודיהם, שתיים מהן במגרש שבתל אביב: העסקה הראשונה, שבגינה הוגש הערעור, כללה מכירת קרקע לקבוצת רכישה המונה 144 חברים, תמורת 105,789,264 שקל. העסקה השנייה התבצעה כחודשיים לאחר מכן, בומסגרתה נמכרו יתרת הזכויות במגרש לחברת חבס ח.צ. (קרדיט) בע"מ, תמורת 32.7 מיליון שקל.

[quote]

על פי הערעור, העסקה השנייה דוּוחה לרשויות מע"מ על ידי הרוכשת, ואילו העסקה הראשונה, כאמור, לא דווחה ולא שולם כנגדה מע"מ. טענת המערערים היא שמדובר בעסקה פרטית, שאינה חלק מהעסקאות שנעשו לאורך השנים באופן עסקי. הם טענו כי אף אם יש לראותם כמי שמחזיקים בעסק בתחום המסחר בנדל"ן, הרי שעסק זה חולש רק על המקרקעין בדרום, להבדיל מן המגרש בתל אביב שהוחזק על ידם כנכס פרטי. לדבריהם, גם רישום השותפות בספרי מע"מ נעשה ככל הנראה רק לגבי מקרקעי הדרום.

"המכירה של המגרש בתל אביב (לצד המכירה במסגרת עסקת חבס) חיסלה את הקרקעות שבהם החזיקו המערערים בתל אביב", נכתב בערעור, "ומדובר אפוא בפעילות חד פעמית שאין לה פוטנציאל המשכיות בעתיד". לכן, טענו המערערים כי הם פטורים מתשלום המע"מ.

המערערים לא הוכיחו מדוע יש להתייחס למגרש כאל נכס פרטי

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי כתב השופט אחיקם סטולר כי "העסקה מושא דיוננו היא בעלת אופי עסקי. זאת, בין היתר בהתחשב בטיב הנכס, ובפרט שטחו הגדול ושוויו הכלכלי הגבוה; תדירות עסקאות המכר שביצעו המערערים לאורך השנים בקרקעות השונות שהיו בבעלותם; היקפן של העסקאות; פעולות ההשבחה שביצעו המערערים ביחס למקרקעין; ובקיאותו של חנניה גיבשטיין בתחום המקרקעין".

עוד ציין בית המשפט כי המגרש בתל אביב שועבד כבטוחה להחזר הלוואה שנטלו גיבשטיין לצורך פעילותם העסקית, וכי התמורה שנתקבלה ממכירתו שימשה לפירעון ההלוואה, מה שמלמד על אופיו העסקי של המגרש. בסיכומו של דבר, קבע המחוזי קבע כי האחים גיבשטיין ניהלו עסק של מסחר במקרקעין וכי מכירת המגרש נעשתה במסגרת פעילותם העסקית, ועל כן עליהם לשלם בגינה מע"מ. 

השופט עמית מבית המשפט העליון הכריע כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מוצדקת: "אף שאיני משוכנע כי המקרה שלפנינו הוא אומנם כה מובהק כפי שהתרשם בית המשפט המחוזי, לאחר עיון בכתבי הטענות של הצדדים ובחומר הראיות ולאחר שמיעת טיעוניהם בעל פה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערבותנו וכי דין הערעור להידחות. זאת, מכיוון שמכלול הנסיבות אכן מלמדות כי פעילותם של המערערים לגבי הקרקעות השונות עולה כדי "עסק" לצורכי חוק מע"מ, ומשום שהמערערים לא עמדו בנטל להראות מדוע יש להתייחס למגרש בתל אביב כאל נכס "פרטי" במובחן מיתר הקרקעות שבבעלותם.

צירופם של הדברים מוביל בבירור למסקנה כי המערערים פעלו באופן עסקי ביחס לקרקעות שקיבלו מדודיהם. זאת, לא רק מנקודת מבט אובייקטיבית, אלא גם בהסתכלות סובייקטיבית של האחים עצמם, שהקימו שותפות, נרשמו בספרי מע"מ, הוציאו חשבוניות מטעם השותפות בגין רוב עסקאות המכר וניכו מס תשומות – באופן המעיד על תפישתם שלהם כי הם פועלים במסגרת עסקית".

קביעתו של השופט עמית התקבלה פה אחד, לאחר צידודם של השופטים ענת ברון ואלכס שטיין בדבריו. המערערים חויבו בתשלום של כ-31 מיליון שקל, וכן בתשלום הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.