המחוזי: על היזם גיא בלושינסקי לפצות בכ-870 אלש"ח רוכש בקבוצת רכישה שדירתו נמכרה לאדם אחר

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה ערעור שהגישו היזם גיא בלושינסקי והחברה שבבעלותו על החלטת בית משפט השלום בתל אביב, וקבע כי פסק הדין שניתן בשנה שעברה, לפיו חברה שבבעלותו מכרה את אותה הדירה פעמיים והפרה הסכם פשרה מול הרוכש, יוותר על כנו, וכך גם התשלום בסך 800 אלף שקל שחויב בלושינסקי לשלם לרוכש שנפגע.

הסיפור החל ב-2009, כשאביו של המשיב בערעור רכש זכויות לשתי יחידות דיור במסגרת קבוצת רכישה מידיה של נ.ב אן פיקוח וניהול פרויקטים בע"מ. בהמשך התברר כי מנהל קבוצת הרכישה מכר את אחת משתי הדירות לקונה אחר, וזאת מבלי ליידע את הרוכש המקורי. לפי התביעה, האב ובנו גילו זאת בעקבות תוספות בכתב יד לחוזה שיתוף, בה נגרעה הדירה שרכשו.

בעקבות כך נטען כי נחתם הסכם פשרה ב-2012 בין החברה לבנו של הרוכש, ולפיו תשתתף החברה בעלות הרכישה של הדירה היחידה שנותרה בידי המשפחה. על פי ההסכם, ל-850 אלף השקלים ששילמה המשפחה עד לאותה הנקודה, יוסיפו האב ובנו 650 אלף שקלים נוספים, כלומר ישלמו 1.5 מיליון שקל, וכל עלות שתידרש מעבר לכך תשלם החברה, עד לגג של 2.15 מיליון שקל. כלומר החברה תשתתף ברכישת הדירה בעד 650 אלף שקלים.

עוד נקבע בהסכם שאם יאלץ המשיב לשלם מכיסו את הסכום הנ"ל שעל החברה היה לשלם, החברה תשיב לו סכום זה בצירוף ריבית המקובלת בבנק מרכנתיל בגין חשבונות באשראי. עוד הוסכם שאם בסופו של דבר תעבור העלות הכוללת של בניית היחידה את הסך של 2.15 מיליון שקלים, יישא המשיב בתשלום היתרה. על הסכם הפשרה חתמה החברה באמצעות בלושינסקי.

חברתו של בלושינסקי טענה: הסכם הפשרה זויף

למרות ההסכם, על פי הנטען בתביעה שהוגשה לבית המשפט השלום, חברתו של בלושינסקי לא עמדה בהתחייבויותיה במסגרת הסכם הפשרה, ושילמה מכיסה כ-180 אלף שקל בלבד. האב, שנאלץ להשלים את יתרת התשלומים מכיסו, הגיש תביעה לקבלת החזרים, וכן פיצויים בגובה כ-170 אלף שקל בנוסף. חברתו של בלושנסקי טענה מנגד כי היא אינה היזמית או המשווקת של קבוצת הרכישה אלא חברת ניהול ופיקוח בלבד. עוד טענה כי הסכם הפשרה זויף ודרשה כי יובא מומחה כתב יד לבחינתו.

על פי הנטען בתביעה שהוגשה לשלום, חברתו של בלושינסקי לא עמדה בהתחייבויותיה במסגרת הסכם הפשרה, ושילמה מכיסה כ-180 אלש"ח בלבד. האב, שנאלץ להשלים את יתרת התשלומים מכיסו, הגיש תביעה לקבלת החזרים, וכן פיצויים בגובה כ-170 אלף שקל בנוסף. חברתו של בלושנסקי טענה מנגד כי היא אינה היזמית או המשווקת של קבוצת הרכישה אלא חברת ניהול ופיקוח בלבד

בית משפט השלום קבע כי טענות הנתבעים חסרות שחר,  שהבקשה להביא מומחה מכתב יד הגיעה בשלב מאוחר וממילא החברה כבר החלה לבצע את הסכם הפשרה. בית משפט השלום פסק לטובתו של המשיב וחייב את המערערים לשלם סכום של כ-820,000 ש"ח כולל ריבית, פיצוי בגין נזקים לא ממוניים ותשלום יתרת מס הרכישה שנגרמה בשל דיווחים שגויים מצד המערערים.

גם בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען בלושינסקי כי הסכם הפשרה זויף, כי לא היה מודע לחתימתו וכי החתימה בפועל נחזית לחתימת עורך הדין, שטען לפי המערעים שזו רק נחזית לחתימתו. עוד טענו המערערים כי לא היה שום היגיון כלכלי בהסכם הפשרה. עוד נטען כי הם ביקשו להוסיף חוות דעת גרפולוגית בשלבים מתקדמים של ההליך, אך בית המשפט דחה את הבקשה. עוד נטען גם כי ניהול התביעה פגע בזכויותיהם הדיוניות, בשל סדר דברי העדים, וכן כי התשלום ששילמה החברה היה למעשה הלוואה לקדם את הפרויקט ולא חלק מהסכם הפשרה.

הרוכש טען מנגד שבית משפט השלום הסתמך על קביעות עובדתיות וכי אין סיבה לקבל את הערעור.

השופט דחה את הערעור: "אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים" 

בית המשפט המחוזי אכן דחה את הערעור, וקבע כי ההסכם אמיתי, בין השאר על סמך עדויות המשיב ואביו, וכן על סמך תשלומים שבוצעו בפועל על ידי המערערים. הטענות לזיוף וטענת ההלוואה נדחו בשל היעדר ראיות מספיקות. כמו כן, נפסק שאין עילה לערער על פסיקת בית המשפט השלום שהסתמכה על עדויות מהימנות ומפורטות.

השופט: "היה מצופה שהמערערים יגישו במסגרת ראיותיהם חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד, יחד עם  מכלול הראיות והתצהיר שהגישו. אולם, למרות מרכזיותה וחשיבותה של טענת הזיוף, המערערים לא הגישו במסגרת ראיותיהם חוות דעת מאת מומחה"

"המקרה דנן לא נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. בית המשפט קמא צלל לעומק הראיות, ניתח את המסמכים והעדויות והגיע למסקנה נכונה. לפיכך, יש לאשר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא", כתב בפסק דינו השופט נפתלי שילה, "זאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק. קיימת שגגה עובדתית אחת והיא שהבקשה להגשת חוות דעת מומחה מטעם המערערים הוגשה לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים ואולם בטרם שהחלה חקירת העדים. ברם, אין בכך בכדי לשנות מצדקת הכרעת בית המשפט קמא ומסקנותיו".

עוד נכתב בפק הדין כי "טענת ההגנה העיקרית של המערערים הייתה שהסכם הפשרה מזויף. לפיכך, היה מצופה שהמערערים יגישו במסגרת ראיותיהם חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד, יחד עם  מכלול הראיות והתצהיר שהגישו. אולם, למרות מרכזיותה וחשיבותה של טענת הזיוף, המערערים לא הגישו במסגרת ראיותיהם חוות דעת מאת מומחה מטעמם ורק כשנה וחצי לאחר מועד הגשת תצהירי ההגנה (נובמבר 2019), ביום 11.4.21, הגישו לראשונה המערערים בקשה לצרף ראיות נוספות, לרבות חוות דעת מומחה להשוואת כתבי יד".

לבסוף קבע בית המשפט כי "אין גם להתערב בסכום ההוצאות שנפסק לחובת המערערים. מדובר בהליך שנמשך על פני שנים רבות ודרש עבודה רבה מצד בא כח המשיב. המקרה דנן לא נמנה עם המקרים החריגים שבהם ערכאת הערעור תתערב בסכום ההוצאות שנפסקו. מוטב היה שהמערערים לא היו מגישים ערעור זה מלכתחילה. לא הייתה כל הצדקה להגשתו. לפיכך, אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 שקל".

אל פסק דינו של השופט שילה הצטרפו השופטים עינת רביד-אב"ד וגלעד הס.

גיא בלושינסקי מסר בתגובה: "לצערי, ישנם שופטים בעלי ניגודי עניינים, הפוסקים בניגוד לעדויות ולחוות דעת מקצועיות, מה שעשוי להוביל לפסקי-דין אשר אינם תואמים את המציאות העובדתית. יתרה מכך, ההנחה כי הערכאה השיפוטית במחוזי לא תתערב או תשנה את פסק-הדין במסגרת הליך הערעור מצביעה על בעייתיות במערכת המשפט, בה לעיתים קיים חשש כי השיקולים המשפטיים נדחקים לטובת אינטרסים זרים. הכסף כבר שולם, ואני מאחל לזוכה כי ינצל  אותו למטרות ראויות וטובות".