צמצום האפשרות לתיקון שומה: בית המשפט המחוזי מצר את סמכותו של מנהל מיסוי מקרקעין

סדר הדברים על פי חוק מיסוי מקרקעין ברור למדי: תחילה הנישום מגיש הצהרה למשרד מיסוי מקרקעין , הכוללת את סכום מס השבח או מס הרכישה שבו הוא חייב, לשיטתו. לאחר מכן הצהרתו נבחנת על ידי משרד מיסוי מקרקעין, וזה מוציא שומה המשקפת את עמדתו ביחס לעסקה.

אם הנישום אינו שבע רצון מהשומה, הוא רשאי להגיש עליה השגה, אשר תיבחן על ידי מפקח אחר במשרד מיסוי מקרקעין מזה שהוציא את השומה. בסוף הליך ההשגה, משרד מיסוי מקרקעין מוציא החלטה בהשגה, שעליה הנישום רשאי להגיש ערר לוועדת הערר (בית משפט מחוזי).

עד לאחרונה, נישומים שביקשו להגיש השגה על שומה שהוצאה להם על ידי משרד מיסוי מקרקעין , נדרשו לבצע הערכת סיכונים מקדימה: לצד הסיכוי שבהליך ההשגה תתקבל טענתם, והשומה שהוצאה להם תוקטן, הם היו חשופים לכך שהגורם שיטפל בהשגתם, יבחן את המקרה מחדש ויחליט להגדיל את חיוב המס בהשוואה לשומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה להם בשלב הראשון.

לא זו אף זו, משרד מיסוי מקרקעין פירש את סמכותו לתיקון שומה ככזו שחלה גם לאחר שהתקבלה החלטה על ידו בהשגה, ואפילו לאחר שהוגש ביחס לשומה ערר לבית המשפט המחוזי ובעוד הצדדים מתדיינים ביניהם בין כותלי בית המשפט. יתירה מכך, במסגרת הערר רשויות מיסוי מקרקעין ראו לעצמן דרור לא אחת לשנות את חזית המחלוקת מול הנישום ואף להוסיף במסגרת זו ראיות חדשות.

שני פסקי דין שניתנו באחרונה בהפרש של כחודש על ידי בית המשפט המחוזי, בשבתו כוועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין , נגעו בסוגיות האמורות לעיל, והצרו את צעדיהן של רשויות מיסוי מקרקעין באופן מהותי.

מנהל מיסוי מקרקעין אינו רשאי להגדיל את השומה במסגרת הליך ההשגה ואינו רשאי לתקן שומה לאחר שקיבל החלטה בהשגה

ההחלטה הראשונה בזמן, והחשובה יותר מבין השתיים, היתה בעניין א. כפיר אחזקות. ועדת הערר פסקה באותו מקרה, שמנהל מיסוי מקרקעין אינו מוסמך להגדיל את השומה במסגרת הליכי ההשגה. קרי, המנהל רשאי לקבל את ההשגה באופן מלא או חלקי, או אף לדחות אותה באופן שסכום החיוב במס שבח או במס רכישה, לפי העניין, ייוותר כפי שנקבע במסגרת השומה לפי מיטב השפיטה שהוציא, ושלגביה הוגשה ההשגה.

ברם, מנהל מיסוי מקרקעין אינו רשאי להחליט במסגרת ההשגה על הגדלת סכום החיוב של הנישום בהשוואה לשומה לפי מיטב השפיטה כאמור. ועדת הערר נימקה את עמדתה בכך, שבניגוד להוראה המקבילה שבפקודת מס הכנסה ובחוק מס ערך מוסף, לא נקבעה בחוק הסמכות להגדיל את השומה אלא רק סמכות לכל היותר לדחות את ההשגה ("לא יחליט המנהל לדחות את ההשגה, כולה או חלקה, מבלי שניתנה למשיג הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיו").

החידוש השני בפסק הדין התייחס לסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין , לפיו המנהל רשאי לתקן שומה בתוך ארבע שנים מיום שניתנה.

ועדת הערר קבעה בפסק הדין כי הסמכות של מנהל מיסוי מקרקעין לתקן את השומה עומדת לו עד למועד קבלת ההחלטה בהליך ההשגה, כלומר כל עוד עניינו של הנישום מצוי בהכרעתה של רשות המסים. מרגע שהתקבלה ההחלטה בהשגה, הופקעה הסמכות מידיו של מנהל מיסוי מקרקעין, ובית המשפט הוא זה שבסמכותו להגדיל, להפחית, לקיים או לבטל את השומה שהוצאה במסגרת ההחלטה בהשגה. ועדת הערר הבהירה, כי מתן אפשרות למנהל מסמ"ק להגדיל את השומה אגב הליכי הערר, פירושה הוא התערבות בשיקול דעתה של ועדת הערר, בשעה שההליך מצוי בפניה.

בהמשך לכך, ועדת הערר פסקה כי אם מנהל מיסוי מקרקעין חפץ להביא לתיקון השומה בשלב הערר, עליו להגיש לבית המשפט בקשה מתאימה, אשר תפרט מדוע נדרש התיקון ומדוע הרכיב המגדיל את השומה לא נכלל מלכתחילה בשומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה. לנישום תינתן הזכות להגיב לבקשה לתיקון השומה, ולאחר מכן ועדת הערר תבחן את הבקשה, ותכריע בה.

לא זו אף זו, וועדת הערר הטעימה, כי ככל שמנהל מיסוי מקרקעין מבקש לתקן, במסגרת שלב הדיון בהשגה, את השומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה ב"שלב א'" – זו שביחס אליה הוגשה ההשגה – עליו ליידע מראש את הנישום על כוונתו זו ולאפשר לאחרון הזדמנות ראויה להעלות את טענותיו בשלב ההשגה גם ביחס לעצם הכוונה לתקן את השומה ולהגדילה.

ועדת הערר השתיתה את הכרעתה על כך שסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין , המעניק למנהל מיסוי מקרקעין את הסמכות לתקן את השומה, אינו מצוי בפרק השמיני לחוק, העוסק בהשגה וערעור, כאשר המחוקק אף נקב באופן מפורש במסגרת סעיף 85 לחוק בסעיפי החוק הספציפיים ששומות מכוחם ניתנות יהיו לתיקון מכוח סעיף 85 האמור.

בערר כמו בערר

במקרה השני, בעניין טרקלין ייזום, מנהל מיסוי מקרקעין העלה במסגרת הליך הערר טענה עובדתית ולפיה לצורכי הליך המכרז, רשות מקרקעין ישראל ביצעה הערכת שווי (על בסיס שמאי) של המקרקעין והפחיתה משווי המקרקעין את רכיב הוצאות הפיתוח הכלליות, ולפיכך כאשר מחושב שווי הרכישה עליו מוטל מס הרכישה, יש לצרף לשווי שנקבע במכרז של רמ"י גם את הוצאות הפיתוח הכלליות ששולמו על ידי העוררת באותו מקרה. זאת, כדי לחייב במס רכישה את כלל התמורות ששולמו מצד העוררת לרמ"י עבור הקרקע.

מנגד, העוררת טענה שמדובר בטענה עובדתית חדשה, המועלית לראשונה ולא נזכרה באף אחד משלבי הדיון השומתיים.

ועדת הערר עמדה באותו מקרה על כך שטענת מנהל מיסוי מקרקעין מהווה טיעון עובדתי חדש. ועדת הערר לא שעתה לטענת מנהל מיסוי מקרקעין לפיה טענתו מעוגנת כבר במסגרת החלטתו בהשגה לפיה "תשלום מלוא העלויות הנוספות שהרוכשת נדרשת לשלם...הינו מהותית-כלכלית חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתקשרות לרכישת הזכות במקרקעין לצורך החיוב במס רכישה". כן הטעימה הוועדה כי המשיב לא טען באף שלב קודם כי רמ"י ביצעה הערכת שווי של המקרקעין מושא המכרז.

יצוין כי גם בשורה של עניינים נוספים, שלגביהם ביקש מנהל מיסוי מקרקעין להגיש ראיות, התנתה וועדת הערר את ההגשה בכך שההגשה תהא של ראיות עובדתיות בלבד ולא של טענות משפטיות.

טוב עשה בית המשפט

לטעמנו, פסקי הדין האמורים והקביעות הכלולות בהם, מעוגנות היטב בחוק ובפרקטיקה המשפטית הראויה.

בכל הקשור למניעת ניצול של המערכת ופתיחה בהליכי שווא, הרי שיש היבטים אחרים המרתיעים את הנישומים ועדיין עומדים על כנם, כגון אגרות בית משפט ושכר טרחה לעורכי דין. בנוסף, יש לזכור כי בהליכי ערר, הנישומים עדיין חשופים להגדלת השומה ידי בית המשפט (לבקשת מנהל מיסוי מקרקעין או ביוזמתו), אם זה ימצא לנכון לעשות כן.

לדעתנו, קביעותיהם של בתי המשפט בסוגיות שנדונו לעיל אף אינן מקפחות את מנהל מיסוי מקרקעין ; הן אינן פוגעות ביכולתו להציג את מלוא טענותיו במסגרת הליכי הערר ופועלן הינו בקידום שוויון ראוי במישור הדיוני בין רשויות מיסוי מקרקעין לבין הנישום, ובהגברת הוודאות שיש לציבור הנישומים בהגיעו להתדיינות אל מול הרשות.

לפרטים נוספים >>