בכירה במשרד השיכון: "הרחבת הכפר רג'ר נועדה לאפשר למשפחות מהחלק הצפוני דיור משופר"

בתחילת השנה אישרה הוותמ"ל למתן תוקף תוכנית שקידם משרד הבינוי והשיכון להרחבתו של הכפר רג'ר (נכתב גם ע'ג'ר) - הכפר שקנה לו את פרסומו בציבור הישראלי בזכות מיקומו הייחודי על גבול ישראל-לבנון המתוח באופן תמידי, חציו בשטח ישראל וחציו בלבנון. התוכנית כוללת בניית 1,300 יח"ד, עבור יישוב כפרי צנוע למדי, שאוכלוסייתו בצד הישראלי מונה 3,000 איש. כלומר לפי מפתח של למעלה מ-4 נפשות בממוצע למשק בית בחברה הערבית (לפי נתוני הלמ"ס), הרי שמדובר בתוכנית שכמעט משלשת את היישוב.

במסגרת מפגש סמנכ"לי הנדסה שערך ביום א' השבוע מרכז הנדל"ן במתחם "עתידים" ברמת החייל בתל אביב, חשפה האדריכלית הראשית של משרד הבינוי והשיכון , ורד סולומון ממן, את אחת המוטיבציות להרחבה המאסיבית של הכפר. "התוכנית להרחבת רג'ר היא סיפור שהוא באמת יוצא דופן", אמרה. "תיכננו להם שכונה של 1,300 יחידות דיור, ביישוב שכולל היום כ-1,000 יח"ד, כלומר מדובר ביותר מהכפלה. החשיבה הייתה שתושבי החלק הצפוני יוכלו לקבל דיור משופר בתחומי ישראל".

בעקבות הדברים הבהיר היום (ג') משרד השיכון כי "הכפר רג'ר כולו מוקף בגדר מערכת הביטחון הישראלית ותושביו כולם ישראלים. כחלק מהדוח החברתי שנכתב עבור תכנון הרחבת הכפר רג'ר צוין בלבד כי ישנה האפשרות כי התושבים בשכונות הישנות והצפוניות של הכפר עשויים להיות מעוניינים במעבר לבתים החדשים, ולהנות מצפיפות נמוכה יותר, כמו גם תשתיות חדשות.  נדגיש כי הרחבת הכפר לא נועדה לאפשר מעבר לישראל של מי שאינו תושב ישראל".

בהרצאה שנשאה בפני עשרות סמנכ"לי הנדסה ובכירים נוספים בחברות ביצוע, הדגישה סולומון ממן את העבודה שמבצע משרד השיכון בימים אלה בחברה הערבית, ואת החסמים השונים שעמם היה על המשרד להתמודד. "השינוי בחשיבה בא כשהתחלנו לתכנון בחברה הערבית, זו הייתה הפעם הראשונה שנתנו לנו את המנדט לתכנן בקרקע פרטית. ב-2015 התקבלה החלטה היסטורית, החלטה 922, שעד היום אנחנו מרגישים את האימפקט שלה. זה דרמה בחברה הערבית, מתכננים את הבנייה הקיימת הבלתי חוקית שהתפתחה בלית ברירה וגם מפתחים יחידות דיור נוספות לדורות הבאים שלהם".

עוד התייחסה סולומון ממן לתוכנית "גבעות טנטור" לבניית 16 אלף יח"ד במועצה ג'דיידה מכר. "הקרקע הופקעה ב1975 לטובת הקמת עיירה לאוכלוסייה ערבית על גבעות טנטור ליד. לאורך השנים המדינה לא מתכננת את השטח הזה ולוקחים אותנו לבג"צ", מתארת סולומון-ממן. "ואז מגיע הותמ"ל ומתכננים 16 אלף יחידות דיור על השטח הזה עם בתי ספר ומבני ציבור. עדיין יש התנגדות עזה, יש חוסר אמון מוחלט. מגרשים אותנו מהכפר. בתקופתו של כחלון כשר השיכון היה טוויסט, התכנסו כל האנשים הרלוונטיים ולא יצאנו מהחדר עד שיצא עשן לבן. בסוף נולדת בהסכמה תוכנית בשיתוף הרשות המקומית שמובילה את התוכנית הזו. היא עושה שיתוף ציבור מדהים. מדובר בתוכנית עם 3,000 בעלי קרקע פרטית. זו התוכנית הכי מסובכת והכי קשה שאנחנו כמדינה יכולנו להתמודד איתה".

למרבה הטרגדיה, מהנדס המועצה המקומית אדהם חמוד, שהוביל את קידום התוכנית לצד משרד הבינוי והשיכון , נרצח ביריות יום לפני אישורה של התוכנית למתן תוקף, בפברואר האחרון. 

"בזבוז של 50% עד 80% מעלויות הפרויקט"

עוד נשא דברים במהלך הארוע גיא גבע, יו"ר דירקטוריון חברת ניהול הפרויקטים WAXMAN GROUP (וקסמן גוברין גבע עד לא מזמן).  "תעשיית הבנייה מוציאה 10 טריליון דולר בשנה", אמר, "מדובר על  13% מהתוצר הגלובלי. זו תעשייה עם כמה מאפיינים מאוד ייחודיים: אחוז הרווח בתעשייה הזו מאוד נמוך בין 5-4% רווח, מצד שני סיכונים מטורפים. התעשייה עומדת במקום כבר 60 שנה, לא מצליחה לזוז לשום מקום. איך שמנהלים תעשייה לפני 25 שנה ככה מנהלים אותה היום זה לא כמו בשום עולם תוכן אחר".

"למה? מה שונה בתעשייה הזו משאר התעשיות שתוקע אותנו?", תהה גבע והשיב כי "הסיבה הראשונה, אין לנו אב טיפוס, אין תעשייה שבונה ולא יוצרת קודם אב טיפוס. אנחנו בונים מוצר וכל פעם יש לנו ניסיון אחד. ברור שנגלה את השגיאות באב טיפוס שלנו ואין אב טיפוס בלי שגיאות. שנית, אנחנו מפעל שכל פעם קם מחדש, בכל אחד מהפרויקטים יש קומינציה חד פעמים של בעלי עיניין: אדריכלים, מתכננים, קבלנים , רשויות. זה אומר שאין לנו יכולת להשתפר, כל פעם מתחילים מההתחלה".

בניתוח שהראה מצא גבע כי בכל פרוייקט ישנן עלויות עודפות, כלומר עלויות שאינן מחויבות המציאות, הנעות בטווח של 50% עד 80%. "כמה גרוע זה? אם היינו יכולים לבנות בניין במעבדה היינו יכולים לבנות את אותו בניין במחצית מההשקעה והמשאבים. הרבה אנשים בעולם התחילו להבין את זה והרבה מאוד כסף הון סיכון נכנס לעולם הזה של הבנייה. מי שיצליח לחסוך חמש אחוז ישנה את התעשייה הזו".

"יש שמונה מקורות בזבוז בכל תעשייה, ברגע שתוריד אותם תהליך הייצור שלך יהיה רזה. אלה ארבעת העיקריים: עבודה חוזרת (טעויות), ייצור עודף (ייצור של מלאי), המתנה (המתנה למידע, המתנה לחומר, המתנה לציוד, המתנה לעבודה של גורם אחר), עיבוד יתר (חומר או עבודה מיותרת שלא מביאה ערך, תנועה מיותרת של עובדים)".

"בונים היום כמו שבנו ברומא"

עוד הרצתה באירוע יהלי אדמתי, חוקרת עתידים ויועצת לארגונים בנושא אסטרטגיה והיערכות לעתיד, כאשר עיקר הרצאתה הוקדשה לאופן שבו ניתן לנצל את שלל הטכנולוגיות החדשות של התקופה, והבינה המלאכותית בראשן.

"אם אתה בא עם ראיה מאוד פתוחה ואתה מוכן לאמץ טכנולוגיות אין בעיה שאי אפשר לפתור אותה. עולם הבנייה מאופיין בסטגנציה, בונים היום כמו שבנו בתקופת רומא. כמו כן 40% מהפסולת בעולם היא תוצאה של פסולת בנייה. כשיש כל כך הרבה בעיות, כמו בענף הבנייה, נכנסים הרבה מתחרים ואחד היתרונות של זה הוא שהמתחרים לא מקובעים, אין להם אג'נדה, אין להם נכסים שהם צריכים לשמור עליהם. אנחנו רואים כל פעם איך תעשייה אחר תעשייה כל פעם מגיעים מתחרים חדשים והופכים את הקערה על פיה".

"טכנולוגיות, כמו החשמל, הן טכנולוגיות מאפשרות", המשיכה אדמתי,  "הטכנולוגיות האלו מאופיינות בשלושה דברים: הדבר הראשון היא שהיא הופכת להיות אמינה דיה. הדבר השני שהיא קלה לשימוש והדבר השלישי היא ירידה אקספוננציאלית בעלויות. כששלושת הדברים האלו קורים הטכנלוגיות האלו הופכות להיות בעלות עוצמה בגלל הזמינות שלהם והרגישות שלהם עד שבסוף הם הופכות להיות חלק מהרקע".